החלק האהוב עליי בנסיעות ארוכות בלילה זה האורות הקטנים של הערים הגדולות הרחוקות וברקע פלייליסט שהכנת לי פעם.
אולי אני קצת מכורה לשגרה הזאת.
שעתיים על הכביש לכל כיוון בכל שישי שני, אתה מכין לי פסטה ואני משקרת לך בחיוך שזה לא משתווה בכלל לפסטה שאכלתי באיטליה ואתה מסמיק, זה שווה את השקר.
אף פעם לא הייתי באיטליה.
אחר כך אתה מספר לי על הצרות, הדאגות, כל המיליון חמש מאות אלף ואחת חששות שיש לך ואני מחפשת טיימינג נכון לנשק אותך, אתה זורק לי את המבט שלך ונושך את השפתיים הדקות שלך ואני קופצת על ההזדמנות.
אני שונאת חזיות שנפתחות מקדימה.
אחר כך אנחנו נשכבים על המיטה שלך, אני מחבקת אותך ולוחשת לך דברים שגורמים לך להסמיק שוב ואתה נרדם.
פעם הייתי נלחצת מהרגעים שאתה נרדם, בעיקר עם ההסכם שלנו שאני לא נשארת לישון אבל למדתי איך לברוח בשקט מבלי להעיר אותך ואת השקט הנפשי שיש לך רק כשאתה חולם, לקטוף פרח מהגינה הציבורית של תל אביב ולשים אותו בכוס זכוכית דקה על השידה שלך.
אני נועלת את הדלת כדי שלך לא יגנבו את הטלוויזיה ולי לא יגנבו אותך ונוסעת עוד שעתיים עם טעם מעורבב על השפתיים של יין ושמנת.
אני חושבת עם עצמי עלינו ומבינה שאם בבית הספר לומדים 12 שנים והנדסה בטכניון לומדים עוד 4, אני רוצה ללמוד אותך כל החיים.