ופתאום זה מרגיש כאילו רק הרגע הכרנו.
כאילו זו הפעם הראשונה שאתה רואה אותי. כאילו תמיד הייתי ככה, עם השיער הארוך והרגליים הארוכות אפילו יותר.
כאילו אף פעם לא לבשתי על עצמי את החולצה שאתה לובש ממש עכשיו, או איימתי לצאת מהחדר בתחתונים כדי שהשותפים שלך יחטפו שבץ, או נישקתי אותך אי פעם. כאילו מעולם לא היינו, וזה בכלל רק חלום כזה שקמים ממנו אחרי שלוש שנים ולא יודעים אם הוא אמיתי או לא מרוב שהוא כן.
ואתה עומד מולי, אני מולך, ושותקים.
משהו בי מרוסק, סופית. ובא לי להגיד משהו, הכי קטן שיש. הברה אחת ואפילו לא, אפילו פחות, אפילו כלום בכלל, רק לשרוט את האוויר כדי שיהיה איזה רעש בינינו, לא משנה.
בא לי להגיד אני יודעת, אנחנו אנשים שונים עכשיו, ובא לי שתענה שאולי דווקא בגלל זה הפעם זה יעבוד לנו קצת יותר טוב, אבל זה נשאר בתוך הראש שלי. בא לי להגיד לך איך שכבר שבוע וחצי אני לא הולכת למכללה, שאני לא מצליחה לקום או לאכול. שהג'ינס הכי יפה שלי מאמריקן איגל של הקולקציה מלפני שנתיים שוב עולה עליי ואני בכלל כבר שלושים ושמונה ולא ארבעים.
בא לי להגיד שאני מפחדת, כי זה פשוט הכי נכון. מפחדת לאבד אותך, מפחדת שזה באמת זה ושוב פעם זה יצליח לחמוק לנו איכשהו מבין האצבעות. ויותר אני מפחדת לחשוב שאולי זה בכלל לא זה, וסתם אהבנו ככה. ואיך אפשר סתם לאהוב, אם זה לא זה? והרי שום אהבה היא לא סתם.
ופתאום אני קולטת שאני רק חושבת, ואתה מחכה שאולי אגיד איזה משהו, אזרוק אותנו למים מחדש. אבל אני לא אומרת. לא דווקא, פשוט כי כבר אין לי מה, כי כבר הכל אמרתי, ועדיין לא נאמר הכל אבל אני לא יודעת מה נשאר. נגמרים לי כבר השירים בראש וכשאני אפסיק לחשוב אני אתחיל לבכות, אני יודעת, אז אני מנסה להמציא איזה שיר שבכלל לא נכתב.
ופתאום אתה אומר, "איך נגמרת לי מבלי שסיימתי אותך בכלל," ואני מרגישה בעצמי כמו איזה טקסט.
"לא מיציתי," אני אומרת. "בכלל."
ואתה מהנהן כי אתה מבין שבעצם אנחנו אומרים את אותו הדבר.
"אבל מה עכשיו?" אני שואלת.
"נו, תמיד אנחנו נתקעים כאן."
"מה אם זה בחיים לא יסתדר לנו?"
אתה שותק. ואחר כך אתה אומר, "אין מצב, זה שלנו."
ובאמת שבא לי לבכות, אבל אני פשוט לא מצליחה.