אתה קצת שונא אותי. אני יודעת.
אתה שונא את הסרקסטיות המתנשאת שלי ואת איך שאני מדברת על אהבה ואת הנעליים האלה שלי כמו שיש לכולם.
אתה שונא את זה שאני חושבת שאני משהו מיוחד כשאני לא. אני בדיוק כמו כל אחת אחרת.
יש לי שעון מזהב ואקס מיתולוגי ואני מדברת על אותם הדברים כל הזמן.
יש לי טעם גרוע במוסיקה, אני שומעת רק שחורה בזמן שאני הכי וויט טראש שיש.
וגם בסרטים, אם הז'אנר הוא לא אימה אין סיכוי שאצליח לשמור על ריכוז במשך שעה וחצי.
אני תמיד חושבת שאני יודעת הכל אבל בעצם אני לא יודעת כלום בכלל.
לא שזה מפריע לי לנסות להסביר לך דברים שחווית הרבה לפניי.
אני פתטית. כל הדמות הזאת שיצרתי לעצמי, של איזה ילדה מדוכאת מסוממת שאף אחד לא מבין. צאי מזה כבר, כוסעמק.
אני סתם מוזרה. יש לי עשרים ושמונה תחתונים מתחרה ורק שנים מהם לא בצבע שחור או לבן, אני שותה קפה קר אפילו בחורף וברור לכולם שאין לי אפילו טיפה של נימוסים כי בתיכון החברה הכי טובה שלי הייתה המנהל.
וגם לו כבר נמאס, תהיה בטוח. זה בטח נורא מתסכל להציע תה למישהו שקילל את אחת הקולגות שלך פעמיים בשבוע.
ואתה יודע מה הכי מוזר? שזה נראה שאני מנסה כל כך חזק, כשבעצם אני לא מנסה בכלל. אני פשוט כזאת.
טיפשה ובוגרת גם יחד ושקועה עמוק בחלומות שכבר ניפצתי לעצמי, בעצמי, הפעם הראשונה שלי כבר לא יכולה להיות מיוחדת ולמדתי את האתיקה שבתמונות עירום בדרך הקשה ומצאתי את עצמי לבד בשתיים בלילה על המדרגות של הבניין, בוכה.
שברו לי את הלב, אתה יודע. אבל הרי כולם עושים את זה. מה גורם לי לחשוב שאתה לא?
אתה בכלל קצת שונא אותי. שונא את החיוך הזה שלי שנראה יפה אפילו שהוא מעוות לי את כל הפרצוף. שונא את זה שאני יודעת להתאפר כי זה עושה אותי אפילו יותר יפה, שונא את זה שהספקתי כל כך הרבה אחרייך.
בלעדייך.
אתה שונא את איך שאני מסיטה את השיער מהעיניים ואת איך שאני מגלגלת אותן כשאתה מתקרב. שונא את איך שאני מדברת ובולעת מילים. שונא את איך שאני הולכת, מת על התחת שלי. שונא את זה שאתה מת על התחת שלי. שונא את זה שאני מצליחה תמיד לגרום לך לרצות שאחזור, הרבה לפני שאני חוזרת.
אתה שונא שאני חוזרת אחרת כל פעם, ותמיד אני בוכה. אתה שונא את זה כשאני בוכה. שונא כל דמעה מפגרת שיורדת לי מהעיניים וגורמת להן להיות יפות ומבריקות יותר. שונא את איך שבא לך לתפוס לי את הפנים ולנשק אותי כל כך חזק ברגעים כאלה, שונא את זה שאתה מחזיק את עצמך, שונא את זה שאתה יודע שאני לא רוצה שתחזיק את עצמך בכלל.
אתה שונא אותי, בחייך, אתה שונא אותי, כי אני תמיד נעלמת בסוף. אתה שונא לחפש אותי, לרדוף אחריי, שונא למצוא אותי בסוף רק בחלומות כשאתה בכלל רוצה אותי כאן, ממש ליידך. אתה שונא כל שנייה שהקדשת לדיבורים עליי, למחשבות עליי, לאוננות.
שונא אותי לגמרי, מכל הכיוונים.
אבל איכשהו אני תמיד חוזרת, ואתה תמיד מחכה בזרועות פתוחות, למרות שאתה לא באמת יודע איך לאכול אותי, ועוד לפני שאני נכנסת לך בתוך החיבוק ומתחילה לבכות אני כבר בתוך הלב שלך, קורעת אותו הפעם המי יודע כמה בצורה הכי טובה שאפשר.
אני מסקרנת אותך, באמת. כל כך, כל כך. אתה שונא את זה.
ואתה בכלל לא שונא אותי.