עברת לאיטליה לפני שנה, זוכר?
נפרדנו ואז השתגעתי קצת, אמרת שאתה צריך הפסקה מכל העולם, לא רק ממני, וטסת לאיטליה. רציתי לומר לך שאיטליה זה בקושי כמה שעות טיסה מכאן, ושזה לא ממש הפסקה מהעולם בכלל, אבל אתה לא היית מקשיב גם אם הייתי אומרת.
וזה מוזר איך שיחקת אותה פגוע כשבעצם אתה זה שבחרת להשאיר אותי מאחור. אבל אתה יודעת איך זה, מזלות אריה. אתה לימדת אותי. אתה קשוח ולא מוותר על האגו, אמרת. לב ממרגרינה ועור מפלדה, ודווקא בגלל זה תשכח ממני מהר. והאמת, צדקת.
תוך ארבעה חודשים אני והלבד הסתדרנו יפה, ואפילו הסכמנו למישהו להצטרף אלינו. אבל הוא לא היה אתה, ואולי בגלל זה פשוט לא הצלחתי לאהוב אותו.
הוא לא ידע לבלגן את הכל כמוך ותמיד הזמין את אותו הדבר בכל המסעדות והוא היה יפה, אלוהים יודע כמה, אבל לא מעניין. ובשלב מסוים הבנתי שזה הוא ולא אני, אבל אמרתי ההפך. וגם הסיפור הזה נשכח ממני.
מאז עברו במיטה הזאת לא מעט. הספקתי גם להחליף את המזרן אחרי שהתחילו לי הבעיות בגב. הכל זה המיטה בבסיס, אני אומרת לך. אינעל דודה שלהם.
אבל תחשוב על זה, המיטה שלי כבר לא מכירה אותך. יש לה ריח של חדש ושל בשמים מתוקים שהיית מעקם עליהם את האף. רק קלווין קליין היית קונה, כמו של הפרסומות, והייתי מרוצה עד הגג, כי בשמים של גברים נשארים הרבה יותר זמן מהבשמים שלנו. ואיכשהו זה התאים לך, אתה יודע?
ממך הבנתי איך אפשר להיות נשית גם בתוך בגדים של גבר, כי גם למחלקות שלכם בזארה הייתה לי חיבה מיוחדת, לא רק בסופר-פארם.
הייתי לוקחת את כל החולצות אקסטרה לארג' וזה היה נראה בדיוק כמו השמלות האלה שאתה רואה על סיניות באיביי, אפילו יותר יפה. הייתי מסתובבת בחדר ואומרת לך נו, איך? ולא יכולת להפסיק לחייך.
עברה שנה מאז שטסת לאיטליה, ואני חושבת שכל העניין עם המזלות זה בולשיט. קראתי על זה קצת, אפילו הלכתי לאיזה אחת שתפתח לי קלפים. היא אמרה לי שאתה לא חוזר, וביום ששלחת הודעה הבנתי שזה הכל שטויות. בכית. אמרת שחזרת, ואני לא ידעתי מה להגיד. אמרת שאתה מתגעגע, שעשית טעות. אמרת שהעולם הזה גדול עלייך, שאתה צריך אותי. בבקשה. ואני גמגמתי, תבוא בשבע.
אז באת. ורק לפי הריח של הקלווין קליין שלך, שלנו, ידעתי שזה אתה, כי כל השאר היה אחרת.
הירכיים שלך היו צרות, ארוזות להפליא בתוך ג'ינס שאפילו הזרוע שלך לא הייתה מצליחה להידחק אל תוך אחד מהשרוולים שלו לפני שנה. נדמה כאילו איבדת קצת מהישראליות כשאיבדת את המשקל. הפכת להיות אירופאי. לבשת מעיל שחור ארוך וטימברלנד שחוקות והסתכלת עליי אבל לא העזת לעבור את סף הדלת.
בלב אני יודעת, יודעת שאתה שונה. אבל לא רצית להיות. מבפנים נשארת אותו דבר. ודווקא אתה זה שהתחלת ואמרת, תשמעי, אבל אני אמרתי שאולי כדאי שתיכנס כי מתחיל להתקרר. לא כי באמת התקרר, פשוט כי רציתי שתראה איך נראית הדירה שעזבת. וזה עבד.
העיניים שלך נהיו גדולות כמו צלחות עד שהגענו לסלון, למרות שזה בדיוק שלושה צעדים וחצי מהדלת. השתנה כאן, אמרת. ואני אמרתי שיש לך הרבה להשלים.
למחרת התעוררנו באותה המיטה. אני אפילו לא זוכרת איך, בחיי. אני רק זוכרת שהתעוררת כי משהו דגדג לך באף וכשפקחתי את העיניים מצאתי אותך כרוך סביבי, כפית גדולה עם קווצות שיער שטני בנחיר. ולמרות שלא ניסיתי להסתובב, התעוררת.
אני נשאר, לחשת.
ואני לא יודעת למה, אבל פתאום היה נדמה לי כאילו מעולם לא עזבת.
