אמא שלי אמרה לי פעם,
שכשאני אפגוש מישהו שאני מחבבת, אני צריכה לשאול אותו שלוש שאלות:
1. ממה אתה מפחד?
2. אתה אוהב כלבים?
3. מה אתה עושה כשיורד גשם?
מתוך השלוש האלו, היא אמרה שהראשונה הכי חשובה,
״הוא חייב לפחד ממשהו, כולם מפחדים, אם הוא לא מפחד מכלום הוא גם לא מאמין בכלום.״
ראיתי אותך בפעם הראשונה ביום שלישי, אני זוכרת כי בדיוק יצא סרט חדש של המסור.
בפעם השניה שיצאנו שאלתי אותך,
ממה אתה מפחד?
״עכבישים גדולים, בעיקר, מלהיות לבד, ילדים קטנים, והחלל, כוסעמק החלל את יודעת בכלל איזה דברים יכולים להיות שם ולעולם לא נדע?״
שאלתי אם אתה אוהב כלבים,
״יש לי שניים״
ומה אתה עושה כשיורד גשם,
״ישן, מוריד את הכביסה מהחבל.״
חייכת, כאילו אתה יודע,
כאילו אמא שלך אמרה לך את אותו הדבר, פעם.
״ואת?״
ואני?
אני מפחדת מהכל.
מהחור באוזון,
מהשכנה שלי שגרה בקומה האחרונה ותמיד משתמשת במדרגות אבל מכניסה את הכלב שלה למעלית,
מלדבר בטלפון,
מתיאוריות קונספירציה על הממשלה.
אני יכולה לנהל שיחה שלמה עם כלב.
אני מוציאה את היד מהחלון כשיורד גשם.
אני רוצה לאהוב את כולם.
אני רוצה להכניס אליי הביתה כל בעל חיים שנמצא ברחוב.
אני רוצה שתמיד תכעס שאתה מוצא שערות שלי על הכרית שלך, והחולצה, והשולחן, ובתוך התיק.
אני רוצה להתעורר בדיוק לשניה באמצע הלילה לתת לך נשיקה בצוואר ולהירדם שוב.
אני רוצה להכין לך קפה בלי סוכר כל בוקר ואז לראות אותך מנסה להוסיף כפית בלי שאני אראה, אני רואה.
אני רוצה לשלוח לך כל סטטוס או תמונה שאני רואה בפייסבוק ולכתוב לך שזה בדיוק אתה, או אני, או אנחנו.
אני רוצה לא לשאול אף אחד אחר את שלוש השאלות האלה יותר בחיים.
