כשמשהו היה הכל וכעת הוא איננו, מה עושים עם כל הכלום הזה?
בלילות חם לי.
מספיק כדי שאתעורר ואבחין שהחולצה שלך שאני לובשת בכל הזדמנות מאז שעזבת, נדבקת לי לגב.
מיד כשזה קורה אני רוצה מקלחת. כי דבק מהסוג הזה שברווח הדק ביני לבין הפיסות שהשארת מעצמך, כמו חולצה או שמפו, הוא קרבה אסורה. מלוכלכת.
אני קמה מהצד שלי במיטה, שזה מצחיק כי כל המיטה כבר שלי ועדיין, יש לי "צד", ויחפה אני פוסעת בשקט למקלחת.
אני מורידה את החולצה ואת התחתונים (כן, חזרתי לישון עם תחתונים) ונזכרת איך תמיד כעסת עליי שאני שוכחת לקחת איתי מגבת. חשבת שאני עושה את זה בכוונה כדי שיהיה לי תירוץ לקרוא לך. אז חוזרת לחדר להביא אותה כי הפעם אין מי שיציל אותי מפסיעות רטובות בסלון.
זוכר שהבטחת שתמיד תציל אותי?
חולפת על פני המראה.
יודע, אני כבר לא מזהה את עצמי בעירום. הכל השתנה; השיער שומני ושטוח, הבטן שכבר לא מתאמצת להיאסף. משהו בפנים שלי נראה כמו אכזבה, או אולי סתם השלמה עם העליבות שפקדה את חיי. אני גם יכולה להשבע שגבהתי. אני כבר לא קטנה כמו שהייתי בין זרועותיך שעטפו אותי פעם וחצי וגרמו לי להרגיש שברירית כמו בובה. וסימני המתיחה על המותן נראים כמו ציורים של ברקים, משדרים את אימת ההתבגרות שפוקדת אותי בכל מבט כזה במראה.
זוכר שהבטחת שנזדקן ביחד?
אז אחרי שאני מביאה את המגבת, המקלחת כבר מלאה באדים מהמים שהשארתי זורמים ואני יודעת שזה הולך לשרוף כשאכנס. תמיד אהבתי מים חמים מדי ואתה, שנאת להתקלח איתי. שנאת לראות את הטקס הקבוע שלי, עם המסרק המשונן, מקלפת את הפצעים שהגלידו חלקית מהמקלחת הקודמת מתחת לזרם החם. אמרת שיש לי מזוכיזם חולני. איך אתה תמיד צודק
כשאני יוצאת מהמקלחת אני לא מתעטפת במגבת. אני הולכת רטובה לסלון. מאז שעזבת יש בו מן שקט כזה, שקט מטריד. כאילו כל רגע השמיים יקרסו עליי דרך התקרה. ולא משנה כמה חזק אני שמה את השיר הזה שכל כך אהבת של סיה השקט לא עוזב. הוא מחלחל דרך המוזיקה, נמרח על הקירות בבוז.
אז אני מתחילה לרקוד.
זה מצחיק לאללה, כי אני כמעט מחליקה. והשיער שלי מתיז מים לכל כיוון בזמן שאני נלחמת בשקט הזה עם זיופים.
אם היית כאן היית צוחק. או צועק עליי שאנקה את המים מהרצפה. תלוי באיזה יום זה היה תופס אותך.
והשקט הזה, לעזאזל השקט והחושך וריק. לעזאזל הרווחים במיטה ובארון ובמדף הספרים. לעזאזל איתך שלקחת לי את הריח שלך אחרי המקלחות ששנאת לעשות איתי, לעזאזל איתך שלקחת את עשן המלבורו שלך ואת ההתעקשות לקנות כל דבר ולאכול בלי סכין, לאהוב אותי כמו שאיש לא אהב ואז ללכת כאילו לעולם לא תחזור.
לעזאזל עם כל הכלום הזה עכשיו, והשלולית בסלון והשלולית בכרית והחור העצום שנפער לי בחזה.
זוכר שהבטחת שבחיים לא ניגמר?
נגמרנו.
מה שהיה הכל, כעת הפך לכלום. ההבטחות הריקות התאדו באוויר כמו הדבק המלוכלך שהחזיק אותנו. ברווחים. בשתיקות. בזכרון שלך שילך ויעלם עם כל מקלחת באמצע הלילה.
כשאני נכנסת למיטה אני עירומה לגמרי והשיער שלי עוד רטוב. אני מדמיינת שאתה שם, אומר לי "תתכסי, שלא תהיי חולה"
וכאילו לעשות לך דווקא, אני נרדמת ככה. בלי הגנות. בלי שמיכה.
בלעדיך.
אבל רק על הצד שלי, שלא תירטב.
