זה לא שחיכיתי ליד הטלפון.
לא ישבתי ובהיתי באוויר בציפייה כנערה מתרגשת בגרבי ברך, על רקע הטפט המכוער שאמא סירבה להחליף שנים.
היו לי דברים חשובים לעשות, כמו לכתוב שירים ולספור לעצמי טעויות. לסרוג צפוף חלומות מטופשים על ביחד של שני אנשים שאין להם מה להפסיד.
דמיינתי אותנו עוד 50 שנה, מתקמטים על איזה ספסל ברוטשילד שכבר תספיק להשתנות מליון פעמים.
אני מביטה אלייך בתקווה שתגיד משהו, אבל אתה בוהה באוויר ושותק. הירוק בעיניך דהה, אך עודו צוחק בין מצמוצים עייפים בחוצפה אל העולם.
בקפיצה חדה ארבעה עשורים ורבע אחורה, אני צועקת עליך שאין לי כוח להמשיך.
אתה יושב על המיטה ושותק.
אני יורה תסכול לכל הכיוונים והחדר עומד להתפוצץ.
אתה יושב ושותק.
אני כועסת על זה שאתה תמיד עושה הפוך כל דבר,אני מזכירה את הריב ההוא שהבטחתי לשכוח כשאתה קם לצאת מהחדר.
גל של בכי פורץ מתוכי, אני צונחת על הרצפה ומתחננת שתישאר.
בין כל הכעסים אני זקוקה לך, שתגיד משהו, אבל אתה הולך.
מהסלון יש צליל של ערוץ הספורט ואני מבינה שהלילה אני אשן עם הגב לכיוון הנגדי.
אתה לא תגיד דבר, גם לא תסתובב אליי. ואני לא ארדם. אני גם לא אעזוב.
אני אף פעם לא נרדמת כשאתה לא אוהב אותי ואין בי את המסוגלות ללכת.
על הספסל מולנו יושבת נערה ממש בגיל של יסמיני שלנו.
היא רזה וגבוהה ויש לה שיער ארוך ארוך כמו של נסיכות.
מעניין אם היא כבר הספיקה לגלות כמה משונים החיים האלה. כמה יופי הוא שביר. היא מוציאה סיגריה מהתיק וכשהיא מבחינה שאין לה מצית, היא קמה לכיווננו ומבקשת ממך אש. מיד אתה מוציא לה מצית מהכיס הפנימי של המקטורן המאובק שלך.
"בבקשה חמודה".
למה יש לך מצית? חזרת לעשן? הרי הלב שלך חלש מדי לרעל הזה. השאלות והאכזבה רצים בראשי הלוך ושוב ללא הפסקה. אבל אני לא אומרת לך דבר. עם השנים כבר למדתי לשמור הכל לעצמי, הרי גם ככה תשתוק. זו ההכרה בחוסר היכולת שלנו להשתנות.
אתה ואני. שני תוצרים מוגמרים וגאים מכדי לגדול. אז במקום זה אני מפנה מבטי אל הנערה שדומה כל כך לנכדה שלנו ואומרת: "לא חבל מתוקה? כל כך יפה וצעירה. זה עוד יהרוג אותך", לא בטוחה למה בדיוק אני מכוונת.
בינתיים כבר נרדמת בסלון, ועל פניך אורות של טלוויזיה מאוחרת.
הבטתי בך ורציתי לבכות, או לפחות לומר לך שאני מצטערת. לא התכוונתי להזכיר את הריב ההוא, אני עוד לומדת. התיישבתי על השולחן, בינך לבין המסך וניסיתי לדמיין אותנו מזדקנים יחד. גל של צחוק פרץ ממני החוצה, הרי אין שום סיכוי שזה יקרה. מישהו מאיתנו ישבר וילך.
התעוררת.
"הבהלת אותי" אמרת בצרידות כשגיששת בידך מאחוריי וחיפשת את הסיגריות.
הרמתי את המצית להדליק לך, מחווה של פיוס, אבל כמו רפלקס המילים "תפסיק כבר לעשן, זה לא בריא לך" יצאו ממני. נשפת עליי את הכל בגאווה וקמת לחדר. שותק.
וכך שיחקתי בדמיונות שלי, נעה קדימה ואחורה על ציר זמן של אהבה ודמעות. מכשילה את עצמי וקוברת סיכויים. מפסידה עוד לפני שנורתה יריית הפתיחה.
כששאלת אותי מה אני עושה מחר בערב רציתי לענות לך שאני מורידה את הסרחון של הסיגריות שלך ממני, אבל משהו בלוק המחוספס והלא מתנצל שלך משך אותי לומר כן. יש לי נטייה כזאת להמשך לגברים ששמים עליי זין.
זה לא שחיכיתי ליד הטלפון,
אני יודעת שאתה מהסוג השתקן. ידעתי שזה יכאב אז אין טעם, שאיש מאיתנו לא מסוגל אחרת.
חוץ מזה, אני שונאת סיגריות.
אז זה לא שחיכיתי או משהו כזה.
