צפצוף מוכר של הפלאפון מתריע על הודעה.
אני מחליקה אצבע על המסך, ושם מוכר-לא מוכר מופיע.
בזיכרון שלי הוא זיון במדרגות החירום של הבניין הכי ישן בירושלים אחרי שעשה לי סיור מודרך בעיר העתיקה. בזיכרון שלו אני זאת שכאילו התעניינה איתו בכל היצירות במוזיאון ישראל ואז נתנה לו לעשות אותה על הקיר בשירותים.
"שמעתי מה קרה, אז מתי אני רואה אותך שוב?" כתוב על המסך, אני כמעט יכולה לדמיין את הגומות שלו ואת הטון שבו הוא אומר את זה.
מה היה המזל שלו, שור? כן. אומרים שהוא הכי מתאים לי, לסרטן.
מבחינה פיזית אני מסכימה לגמרי, אבל בחיאת, למי יש כוח לנסוע שעתיים ברכבת ובאוטובוס עכשיו? זה היה מקרי, וחד פעמי, וממש טוב.
אבל זהו. זה הכל.
סקס ראשון עם זר. לא ההחלטה הכי חכמה שלי, אבל אחת המעניינות ללא ספק.
אני מנסה לחשוב מתי נהייתי כזאת. מתי התחלתי לעשות דברים רק כדי לכתוב עליהם.
ואני נזכרת, ניסיתי להוכיח לעצמי כל כך הרבה דברים. אין לאף אחד מושג בכלל. הגעתי עד הקצה.
שתיתי עד שרציתי לסמס לזה מהשבוע שעבר ורקדתי עד שנפלתי מהרגליים והתנשקתי עם כל מי שרק יצר איתי קשר עין. ואולי זה לא היה חכם כל כך, אבל זה היה כיף.
חוץ מההנגאובר של היום שאחרי. והמציצות.
בהתחלה קצת אהבתי את זה, אבל חלאס
לתפוס לי את הראש, ידעתי מה אני עושה.
זה לא העניין. העניין הוא שאני כבר לא עושה דברים בשביל עצמי. אני עושה אותם בשביל לעשות אותם. בשביל לכתוב אותם. אולי אם לא הייתי כותבת בכלל לא הייתי עושה את כל זה, כי לא הייתי צריכה איזה סיפור מפגר על זה ששכחתי את התחתונים שלי במקלט של השיכון בעכו ועל איך הברזתי מהמבחן בספרות בשביל להתנשק עם הבן של המוכר בקיוסק, על האוטו של המורה לספרות. ועל זה שכמעט מתתי כי עליתי על אופנוע בלי רישיון.
לא הייתי עושה את כל זה.
ואני לא עושה את זה בשביל ריגוש, אני עושה את זה כדי לכתוב על הריגוש. זה כל כך פאקינג מעוות.
אבל אולי זה חלק ממי שאני. לעשות דברים בשביל לכתוב עליהם. אני בספק אם יש עוד בחורה בת שש עשרה וחצי שיצאה לסגירת חשבונות עם סכין בכיס של מעיל לא שלה.
ואני אפילו לא צוחקת, אלוהים. היה לי סכין בידיים. ונתתי אותו למישהו. והוא חזר אליי מלוכלך במשהו שלא ראיתי כי היה חשוך בגשר ליד הרכבת, אבל אני כמעט בטוחה שזה היה דם. וזה היה מזעזע.
הקאתי ליד המכונית ואת הסכין הפלתי. עכשיו אם יתפסו אותנו זו תהיה לגמרי אשמתי.
אבל כל האדרנלין הזה מזכיר לי אהבה, וזה הכי קרוב לאהבה שיש עכשיו. המסיבות והסקס המזדמן והאפשרויות. אח, כמה אפשרויות.
אז אני שולחת, "שבוע הבא בירושלים."
ומתחילה לבכות שוב.
איזה אפשרויות. על מי אני עובדת. האפשרות היחידה מבחינתי היא בלתי אפשרית. נכון?
