ברשותך, אזכור את הרגע.
אגזור אותו בדיוק המירבי לו יכולתי עם ידיי הרועדות, אקפל אותו בזהירות ואכניס לכיס.
הנה הריח שלך, הנה החיוך. הנה הקמט במצח והנשימה הגדולה שאתה לוקח לפני שאתה צולל בתוך אישוניי השחורים.
אתה לוחש משהו יפה, אולי יפה מידי בשביל להעלות אותו על הכתב ולשדוד את יחודו הפלאי וגל גדול של הודיה והתרגשות מציף אותי ונשבר על סלע ליבי.
זה הרגע בו רגלינו היו הופכות לספגטי חם של סקרנות, בו אנחנו פועמים בקצב מהיר ואחיד של שני לבבות שקרובים מכדי להיות שניים, אז הם זולגים על המיטה הגדולה מסביב.
פעם בכמה פעימות הייתי מחליקה את קצה האף שלי על שלך ואתה, בערמומיות הייתה מגניב נשיקה קטנה. שנינו יודעים שנזכור אותה.
אז ברשותך, אזכור את הרגע.
אקשט אותו בנורות קטנות וצבעוניות של חג, אצבע אותו במוזיקה שהיום היא צליל נעים ומחר כבר תהיה השיר שלנו. אקח את הרגע כמו פרח על מים בשתי ידיים רטובות ואלטף עלי כותרת בוהקים בהבטחתם להיות מאה אחוז של אמת וצוף מתוק.
אקח את הרגע ואתלה אותו על לוח ליבי השחוק, אנעצו בסיכה קטנטנה כמו הפחד שאין לו תוקף. אאמץ לחיקי את הכנות ששפתנו יודעו ולא ויתרו עליה גם ברגעים אחרים.
אזכור את הרגע
אזכור את קולך
ארקוד לקצב נשימותיך
אתהלך שיכורה מריח שיערותיך השחורות
אמצא בית בין רבבות נמשיך
אטפס במעלה צמרות ענפי המחשבה הפשוטה שלך
אוקיר אותך לנצח בשידור חוזר של רגע אחד,
זה שהענקת לי כשכבר לא היה לי דבר להפסיד.
תודה.
