אנחנו מתווכחים יותר ממה שאנחנו צריכים, על דברים שאף אחד מאיתנו לא זוכר אחר כך כי ככה אנחנו מתחמקים מהשאלות החשובות באמת.
במקום לשאול אותך למה אנחנו כבר לא אומרים ״אני אוהב/ת אותך״ אנחנו רבים על דברים כמו מי צריך לקום לכבות את האור, ואנחנו פוגעים במקומות הכי רגישים אחד של השניה, זה כמו להחזיק גבעול של ורד, אנחנו יודעים בדיוק איפה זה כואב.
כל הקלפים על השולחן הלילה.
כמו בפעם הזאת שאמרת שם שאפילו אחרי האורגזמה השלישית אני ידעתי שזה לא היה השם שלי, או הפעם הזאת שאמרת שאתה עובד עד מאוחר וחזרת בבוקר שאחרי.
איפה היית בשעות האלה?
אני יודעת.
התירוצים שלך יכולים להישמע הכי הגיוניים בעולם ואני תמיד נסחפת בלי סיבה ומתחילה לבכות.
אבל למה אתה מצפה? אני כל כך אוהבת אותך, סליחה שחשבתי שאתה משקר.
זה הרגע שאתה מחזיק את הראש בידיים מתסכול, חצי מתחנן שאפסיק חצי עייף מהכל.
אנחנו כבר לא נראים כמו אנשים חיים, אתה כבר לא מתגלח, והעיניים שלי היו ירוקות פעם, אבל אל תשקר לעצמך, לא משנה עד כמה המצב גרוע, אני רק צריכה להוריד מכנסיים כדי שהכל יהיה בסדר שוב.
מה עם כל הפעמים שגרמת לי לצעוק כל כך חזק שהשכנים היו צריכים לבוא לבדוק שהכל בסדר?
שלא תעז לקום לפתוח את הדלת.
במקום זה, אני רוצה שתישאר פה איתי, תפתח אותי כמו שפותחים מפה ותגע בכל המקומות שהיית רוצה לבקר, תנשק אותי כאילו אני מרכז הכובד של היקום, וכשזה יקרה אני אקבל אותך בחזרה.
ברוך הבא, הביתה.
זה כאילו שהפה שלך יודע לקרוא ואני הספר האהוב עלייך.
ואני חושבת שבדיוק מצאת את העמוד האהוב עליך בין הרגליים שלי, תמשיך לקרוא, שלא תפספס שום מילה.
כשתסיים, שב ותרגיש בנוח, עכשיו תורי לכתוב עוד ספר עם הברכיים שלי צמודות לרצפה.
אתה רואה אהוב שלי, לפעמים אנחנו שורפים הכל עד אפר אבל אנחנו לא צריכים מים כדי לכבות שריפות, ככה אנחנו מדברים.
