הברית החדשה

הדרכים לשחרר לחץ בביצים הרבה יותר זמינות פשוטות ומפותחות מהדרכים לשחרר את האגרסיה.

חלק מהרעש בימים האחרונים שעשע אותי,

מהומה רבה על לא מאומה, סערה בכוס תה.

וכיוון שממילא יש ישויות כאן שאני מייחס להן ממילא פיצול אישיות של ניק שפוי ורגוע (למרות שהן עצמן לא...)

ממילא נזכרתי בפיתומים המאוד מנומסים שלא מצליחים לשלוט בבובה גסת הרוח שלהם...

משהו באירועים החזיר אותי אל הילדות ואל סיסקו הקובני,

סיסקו שהיה שותף הדיג הנצחי של סבא שלי.

נדמה היה לי שהאיש הגדול הזה, שחי לבד ותמיד היה זמין לצאת לדוג.

האיש שלימד אותי לשתות ושאת סיפוריו שתיתי בצמא בכל פעם שהצטרפתי, סיסקו שזכרונות הילדות שלי מסבא מתובלים בו ושבעצם עד היום אני לא יודע מה בדיוק היה הסיפור שלו.

זה היה סיסקו שלימד אותי לחוש את החוט והחכה,

לזרוק פתיון ולהיות סבלני,

להרגיש את הניקורים הקטנים.

מתי לשחרר את החוט, מתי למתוח... מתי לתת לדג ללכת.

שצחק בפה מלא כשהדג אכל את הפתיון והשאיר לי את הקרס,

ושצעק בקול במבטא כבד "Hook line and sinker"

ושעכשיו כשאני חוזר להתחלה 

אני שוב יושב על המזח בקוניטיקט, המקלדת מחליפה את ארגז הדיג

ושורות מחליפות את הליין.

אני מושך דג אלמוני,

דג אלמוני מושך אותי.

מאוד מקווה לתלות אותה על העמוד שבקצה הרציף ולהצטלם איתה כמו התמונה המצהיבה ההיא מהקיץ ההוא.

שלל תלוי ליד ילד גאה עד השמים.

נסיוני לימד אותי שהכמיהה היא משא כבד.
הצורך הפנימי למצוא דבר נדיר שאתה נזקק לו, מכביד.
אני תמיד נושא אותו איתי, לפעמים מצליח להניח את השק לזמן קצר, לבדוק הזדמנות, האם היא הנכונה?

ובמרבית המקרים להעמיס את השק מחדש ולהמשיך.
הצורך למלא את הריקנות שלי, הצורך לפרוש חסות, לפרוק את ההשתוקקות להעניק לקטנה שתהיה שלי מוביל אותי .

קטנה שכמהה כמוני לעולם של דבש ועוקץ. 

אני מחכה שמבטנו יצטלבו.