לפני 8 שנים. 11 במאי 2016 בשעה 14:50
יום עצוב שמכריח אותנו כל שנה לעצור ולהתמקד ליום אחד באיך שנראים החיים של המשפחות השכולות כל השנה.
ואז לקיצוניות השניה, ישר לשמחה.
אנחנו מניפים דגלים וזיקוקים והם נשארים ביום הקודם ויודעים שהיו מוכרים את הכל כדי לחזור אחורה ליום שלפני היום ששינה את החיים שלהם.
והחלק העצוב שבדיוק כמו שהמדינה שלנו מתייחסת לניצולי השואה ככה היא מתייחסת גם למי שמת או נפצע בשבילה.
קליקות ומונופולים דואגים לעצמם ולקבוצות שעומדות מאחוריהם והחיילים הפצועים והמשפחות השכולות נשארות עם הזין ביד.