לא בטוח לצאת, לא בטוח להפגש והשעמום מרקיע שחקים וגורם אפילו למשחק רולטה רוסית להראות די מפתה.
הקורונה כנראה שולחת בדרכי כמה נשים נואשות שנהיו הרבה יותר ברורות ושקופות ממקודם.
אבל אפילו במצבי המדורדר ובמגיפה עולמית, אני יודע שרכבת הסטיות שלי כבר שנים לא עוצרת בתחנות הווניל.
המציאות כמו שאני מכיר אותה ממשיכה להתערער.
אני משתעמם ממה שהיה עד לא מזמן הלחם והחמאה של הפנטזיות שלי ופתאום מוצא את עצמי מדפדף בדפים שאף פעם לא פתחתי.
אני מתחיל להריץ בראשי תסריט שבו היד שלי מחזיקה צוואר צמוד לרצפה, אבל אף אחד מההמשכים הרבים שתמיד עבדו לא מביא לי מנוחה.
הקופאית בסופר שואלת משהו ואני עסוק בלחשב איזה גודל של דילדו אפשר להחביא מאחורי N95 בלי שירגישו.
יוצא לאוטו ולא מבין, אם הבידוד כל כך חשוב מה יותר מבודד מהמרתף שלי? ואיך זה שכולן מתבודדות במקומות אחרים?
חוזר לכלוב, מעט שמות מוכרים. אלו נפרדו, אלו חזרו, אחרים עשו סיבוב ארוך של שמונה מאות פוסטים וחזרו לאותו מקום שבו התחילו (היו בו תמיד וגם בו ימותו).
כוכבים חדשים, נאומים ישנים, ציצים בכל הגדלים, שלל טיפוסים ואפשרויות כמו בר עמוס במערבונים של פעם. קצת מזכיר את הסוכריות בהארי פוטר, רק אחרי שטועמים יודעים אם הגרלת אוצר או שוב פעם צרצר.
מחפש הזיות חדשות ביו טיוב, כותב עוד פוסט למגירה, מבשל עוד סיר למקרר, מבלגן מה שסידרתי בבוקר שיהיה מה לעשות מחר.
אולי אחפש השראה לבנות צעצוע חדש.
אולי אתחפש לחסיד גור, אצלם אין בידוד והחיים הרגילים זה שליטה.
לא מזלזל בסשנים מוקפדים, עם מיקום מושקע, הכנות מראש ואביזרי הי טק.
ולא בסיטואציות מורכבות והתחכום שאפשר לרתום לטובת ההנאה.
פשוט נזכר בספורט תחרותי, בשיעורים מהצבא ובאלף מקומות אחרים שמלמדים אותך שהתנועה השלמה מורכבת מחלקיה,
שאין תחליף לפירוק לגורמים וחזרה קפדנית על כל שלב ושלב בנפרד ובמבודד.
שמנה מנצחת מורכבת ממרכיבים נפרדים שמתחברים לביחד.
ועכשיו אני מוצא את עצמי מתגעגע לא למורכבות של אולטרא סשן מתוחכם אלא לחמאה וללחם. לדברים הפשוטים.
למגע.
מגע במובן של ריכוז, ובחינה ורפרוף והעמקה והכרות וסקרנות, של לחץ ומענה, של מרקם ודרישה. כף יד דרך שיער, אמה חובקת עורף, פה מול שפתייים, יד בגו .
לריח.
לריח שהוא מוכר, לקטלוג מחדש של מה שטעמת, לנשימה שמביאה אותו אל הקרביים, לניסיון פענוח אם הכל מוכר או שיש מרכיב חדש, לתחושת הבית, לחיפוש הזה של האינטימיות דרך ריריות האף, להתמכרות לניחוח, הידיעה שהיא כאן עכשיו, בבחינת אני מסניף משמע היא קיימת. אני מריח אז אני נרגע.
למבט,
שאין בו מילים אבל יש בו הכל ושבולע אותך אל תוכי. שמתרכז בכל קפל עור כאילו היה מפת אוצר שחייבים לשנן.
לטעם, של הבושם בצוואר, המליחות שבקפל מתחת לשדיים, החריפות שבין השפתיים לטעם של עוד.
פעם מזמן, במדים חמוצים מזיעה ולילות בלי ירח, היינו מנווטים עם גולם,
או שלפעמים הייתי אני הגולם. אם הייתי גולם עם מזל, הייתי הגולם היחידי וזה היה נגמר מהר. אם היקום רצה להעניש אותי, הגולם השני היה מברבר אותי כל הלילה.
לא שאלנו מאיפה הגיע הקונספט הזה של לנווט עם גולם, או שאולי הסברנו לעצמנו איך זה בעצם כן הגיוני.
שנים אחר כך, התפתחנו אבל נשארנו עם הקונספט, ניהלנו חיים שלמים כשאני מנווט והיא הגולם.
היא אמרה לפעמים, שיש בזה משהו נחמד לדעת שהיא יכולה לשחרר ולסמוך עלי.
היהדות מספרת על יצור מחימר שהרבנים ידעו להפיח בו חיים, ולשלוט בו לצרכיהם.
כשולט צעיר דרשתי התמסרות ושמי שמולי תסכים להיות "הגולם בניווט".
תעצמי עיניים, שימי כיסוי, תעשי מה שאני אומר והכי חשוב ומשמעותי תהיי יפה ותשתקי ותני לי לנווט את ההתפתחות של הקשר.
זה השתלב נפלא עם כל אלו שרצו להרגיש את השליטה נכנסת לחדר עוד לפני שהגעתי,
השתניתי. הבנתי שכמו שלא אתחתן עם כל אחת, לא ארצה גם לשלוט בכל אחת. לא מאמין בשליטה שמגיעה מאפס למאה ב- 7 שניות. ולא בכאלו שזורקות התמסרות סדרתית לכל מי שמוכן להשתין עליהן. מבין שההפקה הזו מייצרת חוויה עוצמתית למי שבפנים אבל זוכר את שלום חנוך "מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם".
מאמין בהתאמה או חוסר התאמה,
מאמין בהקבלה בין נתינה לקבלה,
מאמין בקצב ובניה,
כמו בריצה, שהדרך היחידה להגיע רחוק, היא לרוץ לאט,
מאמין ששולט צריך לקחת הובלה, אחריות ולנווט אבל שגם נשלטת חייבת להקשיב לקולות הפנימיים שלה ולשים לב לדרך.
להשאיר עיניים פתוחות גם כשהראש מכוסה,
כבר לא גולם בעצמי,
כבר לא מאמין בניווט עם גולם,
התרגלתי לנשים חכמות וחזקות, לא רואה סיבה ולא אתגר בלהיות ולשלוט בגולם.
