הברית החדשה

השנים הפכו אותי לבררן

רוצה פשוט.

רוצה מעט אבל מהכי טוב שיש.

אם יש ספק כבר לא אתן הספק.

נגמרו הימים שהרף היה נמוך ונכנסתי לחדר כדי לנסות גם כשהסיכוי לא היה גבוה.

כבר לא אומר מילים נכונות שיעיפו אותה לשמים אם אני לא במאה אחוז מאחוריהן.

לא מפיק הנאה כשאני מזייף.

שואל את עצמי על הסלע ועל אקסקליבר.

איך ידע הסלע ואיך ידעה החרב אם היד שאוחזת בה היא הנכונה?

כמה נסיונות סרק היו עד שהגיע האביר הנכון ואיך הם נראו.

מי שהכריח את עצמו לנסות נכשל.

מי שניסה להצליח באמצעות כח, גם הוא לא היה נכון.

האבן מצידה, לא נתנה הנחיות ולא ניסתה לספק תירוצים (חלק מהמתיימרים דווקא כן).

האגדה אומרת שהיו שם צניעות, בטחון ואביר אחד שהגיע עם לב שקט.

מלך.

ככה זה כשאתה הולך על מעט, פשוט ומהכי טוב שיש.

בהפוגה מהחשיבה אני מבין שזה מוזר.

שהמחשבות שלי מוזרות.

שאם אני מגלגל בראש את כל מה שהיה

סצנות ופס קול שיכלו לבסס שישה סרטי פורנו עם מגבלת גיל של 35

אכן, תמונות קשות... קשוחות, תובעניות ומרחיקות לכת.

אבל אם מה שבולט לי, המקטע שאני חוזר אליו, זו הפנים שלה שמביטות אלי מלמטה, האצבע שלי שמשחקת על השפתיים שלה ונבלעת פנימה.

אחרי כל ההארד קור שהלך שם ואני חוזר דווקא לקטע הכמעט תמים הזה, זה ממש מוזר.

נראה לי שהלכתי מאוד רחוק.

הקפתי את היקום וחזרתי להתחלה, לגבול של הוניל.

אבל לרגע אחד היה נדמה לי שכשהכנסתי פרק אחד של האצבע לפה שלה, סובבתי על האצבע את כל העולם.

נזכר ב " Angel's Heart"  אולי כדאי שאצבוט את עצמי ואוודא שזה לא אני שמסתובב על הציר של האצבע.

שיגרום לשולט שיש לו את הסטייק קובה הכי טוב בבית לרצות למרוח קצת מהנוטלה הזו על בריוש ולהוריד אותה עם הקפה?

אתם בטח שמים לב שנתלתי כאן באילנות גבוהים...

דמיינו לכם לדוגמה איש שולט שמצוי בזוגיות מדהימה עם נשלטת. 

והוא שוחה באהבה ובתקשורת ובפרגון.

והשליטה שם היא כמו נהר עתיק, זורמת לאט בשקט ובבטחה.

המים עמוקים עד שאף אחד לא מצליח לראות או להרגיש קרקעית.

והשנים חולפות והחיים מתרחשים, ילדים, עבודה, בריאות, הורים, חופשות ומנהלות אין סופיות.

החיבוק כל כך חזק ומפותל שהשולט מבין שאולי הוא שולט אבל הוא תלוי בקשר וצריך אותו ואותה כמו אוויר לנשימה.

והוא יודע שאם הוא מרגיש ככה, אצלה התלות כנראה לא פחות חזקה.

והפרפרים בבטן מתחלפים בשקט בראש

והמתח והמשמעת מתערבבים בזוגיות של קניות וסידורים וטיפול בכל המטלות והתיקים שהחיים זורקים עלינו.

ולא כל מה שנאמר מתקבל כתורה מסיני....

ואז מתעורר לו כמו אחרי ארוחת סטייקים טובה הדחף למתוק.

השליטה האבסולוטית בקטנה הזו

שתעצב אותה כרצונך,

שתעשה כל מה שתצווה עליה, או תענש בחומרה.

שתמתין ברעידות וחרדה למה שלא יהיה ידוע או מוכר לה

או תבוא לחיבוק אפטר קייר שיעטוף את כל הנוטלה המתוקה הזו כמו קרפ ענקי שאבא מגיש לילדה שלו.

אני אשלם כמה עשרות דולרים כדי להנות ממה שלא היה קורה במילא.

כי לא הייתה פעם אחת שסגרת את הפה,

או התחמקת מלקבל לתוכו את מה שהתחשק לי להכניס לשם.

וכל פעם שציוויתי באמת בלעת.

ואני לא בטוח אם השמש תזרח מחר אבל יודע שאם ארצה את תעשי פה גדול גם מתוך שינה.

ובכל זאת אני אקנה את המתקן המתכתי הקטן הזה שמחזיק את הפה שלך פתוח.

כי למרות שאני יודע שהפה לא יסגר.

אני הולך להנות מהידיעה שממחר האופציה של לסגור אותו תלויה בי ולא בך.

מישהו כאן יודע מה המיסוי על העברת אופציה?

המצב מחרפן ללא ספק. גם אותי.

לא בטוח לצאת, לא בטוח להפגש והשעמום מרקיע שחקים וגורם אפילו למשחק רולטה רוסית להראות די מפתה.

הקורונה כנראה שולחת בדרכי כמה נשים נואשות שנהיו הרבה יותר ברורות ושקופות ממקודם.

אבל אפילו במצבי המדורדר ובמגיפה עולמית, אני יודע שרכבת הסטיות שלי כבר שנים לא עוצרת בתחנות הווניל.

המציאות כמו שאני מכיר אותה ממשיכה להתערער.

אני משתעמם ממה שהיה עד לא מזמן הלחם והחמאה של הפנטזיות שלי ופתאום מוצא את עצמי מדפדף בדפים שאף פעם לא פתחתי.

אני מתחיל להריץ בראשי תסריט שבו היד שלי מחזיקה צוואר  צמוד לרצפה, אבל אף אחד מההמשכים הרבים שתמיד עבדו לא מביא לי מנוחה.

הקופאית בסופר שואלת משהו ואני עסוק בלחשב איזה גודל של דילדו אפשר להחביא מאחורי N95 בלי שירגישו.

יוצא לאוטו ולא מבין, אם הבידוד כל כך חשוב מה יותר מבודד מהמרתף שלי? ואיך זה שכולן מתבודדות במקומות אחרים?

חוזר לכלוב, מעט שמות מוכרים. אלו נפרדו, אלו חזרו, אחרים עשו סיבוב ארוך של שמונה מאות פוסטים וחזרו לאותו מקום שבו התחילו (היו בו תמיד וגם בו ימותו).

כוכבים חדשים, נאומים ישנים, ציצים בכל הגדלים, שלל טיפוסים ואפשרויות כמו בר עמוס במערבונים של פעם. קצת מזכיר את הסוכריות בהארי פוטר, רק אחרי שטועמים יודעים אם הגרלת אוצר או שוב פעם צרצר.

מחפש הזיות חדשות ביו טיוב, כותב עוד פוסט למגירה, מבשל עוד סיר למקרר, מבלגן מה שסידרתי בבוקר שיהיה מה לעשות מחר.

אולי אחפש השראה לבנות צעצוע חדש.

אולי אתחפש לחסיד גור, אצלם אין בידוד והחיים הרגילים זה שליטה.

אולי היא תשבור את הבידוד ותכנס בדלת

לא פשוט להבין מה אתה רואה.

הכתיבה והחיצוניות וההתנהגות בהתחלה זה הכל מטעה,

צריך לשמור על דריכות וזהירות, כי לוקח לפרצוף האמיתי זמן להחשף.

ואני תמיד חושב על הנשלטות כאילו הן שתולות בעציצים במשתלה,

אתה מסתכל על העציץ ואחרי קצת זמן אתה אומר זאתי גדלה על שברי  זכוכיות.

אחרת גדלה בזבל, השלישית גדלה בצמר גפן והרביעית במצע מנותק.

אחת אף פעם לא הושקתה, ולאחרת אין שורשים,

זאתי החליפה עציץ ועכשיו היא פורחת. 

והאחרת נפולה מרוב החלפות תכופות של עציצים שהיו צרים מלהכיל.

יש נמצאות בעציץ שחונק את שורשיהן,

ויש כאלו שאם לא יקשרו אותן הן לא יצליחו לטפס...

ואני כמו צ'אונסי גארדינר פשוט אוהב להסתכל.

אני יכול, לחשוב על מאה סיבות למה הרווחתי לעצמי גיהנום.

על דברים שעשיתי לגוף,

ודברים שעשיתי לנפש,

והרבה דברים שלא עשיתי.

אבל תמיד בניתי על זה שהגיהנום יגיע אחרי שאמות,

מה זה העוצר המחורבן הזה?

ימי  קורונה וצמצום המפגשים משפיעים עלי קשה.

והיובש מחדד לי את הערך של הדברים הפשוטים.

לא מזלזל בסשנים מוקפדים, עם מיקום מושקע, הכנות מראש ואביזרי הי טק.

ולא בסיטואציות מורכבות והתחכום שאפשר לרתום לטובת ההנאה.

פשוט נזכר בספורט תחרותי, בשיעורים מהצבא ובאלף מקומות אחרים שמלמדים אותך שהתנועה השלמה מורכבת מחלקיה,

שאין תחליף לפירוק לגורמים וחזרה קפדנית על כל שלב ושלב בנפרד ובמבודד.

שמנה מנצחת מורכבת ממרכיבים נפרדים שמתחברים לביחד.

ועכשיו אני מוצא את עצמי מתגעגע לא למורכבות  של אולטרא סשן מתוחכם אלא לחמאה וללחם. לדברים הפשוטים.

למגע.

מגע במובן של ריכוז, ובחינה ורפרוף והעמקה והכרות וסקרנות, של לחץ ומענה, של מרקם ודרישה. כף יד דרך שיער, אמה חובקת עורף, פה מול שפתייים, יד בגו .

לריח.

לריח שהוא מוכר, לקטלוג מחדש של מה שטעמת, לנשימה שמביאה אותו אל הקרביים, לניסיון פענוח אם הכל מוכר או שיש מרכיב חדש, לתחושת הבית, לחיפוש הזה של האינטימיות דרך ריריות האף, להתמכרות לניחוח, הידיעה שהיא כאן עכשיו, בבחינת אני מסניף משמע היא קיימת. אני מריח אז אני נרגע.

למבט,

שאין בו מילים אבל יש בו הכל ושבולע אותך אל תוכי. שמתרכז בכל קפל עור כאילו היה מפת אוצר שחייבים לשנן.

לטעם, של הבושם בצוואר, המליחות שבקפל מתחת לשדיים, החריפות שבין השפתיים לטעם של עוד.

לא אמרתי מילה על שליטה או התמסרות,

פשוט חזרתי לאבני היסוד הפשוטות שבראשית הצירים.

הכל מתחיל ונגמר בדברים הפשוטים.

והגעגוע אליהם הוא מה שמוציא אותי מדעתי 

היא שואלת אותי אם אני מדבר עם אחת מנשלטות העבר שלי ואני אומר לה שכן.

שהיא מצחיקה אותי נורא, מלאה בסיפורים הזויים וסיטואציות שלא ניתן להמציא.

ומבוכבשת עד אין סוף עם רצף של אנשים שמגדירים את עצמם כשולטים, כשלא ברור לי למה,

אני שואל אם היא מודאגת במשהו מהשיחות האלו והיא צוחקת ואומרת שלא.

שהיא רק שמה לב שהצורך שלי בשליטה שוב מרים ראש.

אנחנו צוחקים שהתחרמנתי מציצי גדול ומיוחד שראיתי לאחרונה, למרות שהיה תלוי על מישהי שלגמרי מחוץ לגבולות הגזרה.

היא אומרת שכל מה שחריג מדליק אותי ומראה לי שוב כמה טוב היא מכירה אותי, המזל הגדול שלי בחיים שהיא קצת כמוני,

וכמה שאני מכיר אותה טוב וכמה שאני יודע שאני סוטה, לא באמת ברור לי מי מאיתנו סוטה יותר...

מעולם לא הייתי שקט יותר.

נוהג היום וחושב כמה מוזרה היא הדרך שבה הסטיה מתפשטת כמו אש בשדה קוצים.

אתה נולד, גדל ומתאמץ להיות ונילי,

מגלה שאתה סוטה אבל משלה את עצמך שזה רק בקטנה ושאם תשמור את זה בשקט, בסוד, מאחורי דלתות סגורות זה יהיה בסדר.

אבל הסטיה מתפתחת. מתפשטת כמו מגיפה ואתה בלהבה עולה...

קצת כוחניות, קצת קשירות ואתה עדיין מעמיד פנים שהכל בסדר.

ויום אחד אתה קונה פלוגר כזה ומצבטים כאלו ועוד כמה דברים קטנים לשים בתיק שמעל הארון.

ובוקר אחד אתה קם במראה וצריך להתמודד עם זה שהבן זונה שמסתכל עליך במראה בעצם נהנה להשפיל. איזה מין בן אדם אתה?

וזה ממש לא עוצר שם, כמו רכבת הרים שרק מאיצה, אתה מגלה שדברים שפעם לא הבנת אותם, מתגנבים לראש שלך.

זרעים שעפו באויר  נקלטו וחלחלו לתודעה שלך ופתאום אתה מוצא שעוד ועוד דברים שפעם נראו לך רחוקים, ומושחתים וסוטים הם בעצם מי שאתה.

תמונות, וכתבות ובדיחות וסיפורים הכו שורש בחלומות שלך וחתרו בדמיון שלך מנהרות כמו של החמאס מהאזור הטוב שאמא שלך חינכה אותך אליו, לממלכה האפלה של השטן.

ועם הבגרות אתה מבין שאתה לא באמת יכול לדעת איפה זה יפסק... לא יכול להניח על שום סטיה שהיא שלא תגיע אליה, כי כל כך הרבה דברים שפעם נראו לך רחוקים...

ושהמזל האמיתי הוא שכמה שאתה סוטה, כשאתה מסתכל נכון אתה יכול להבין שהרבה פעמים מי שמולך הרבה יותר רקוב ממך.