ימי קורונה וצמצום המפגשים משפיעים עלי קשה.
והיובש מחדד לי את הערך של הדברים הפשוטים.
לא מזלזל בסשנים מוקפדים, עם מיקום מושקע, הכנות מראש ואביזרי הי טק.
ולא בסיטואציות מורכבות והתחכום שאפשר לרתום לטובת ההנאה.
פשוט נזכר בספורט תחרותי, בשיעורים מהצבא ובאלף מקומות אחרים שמלמדים אותך שהתנועה השלמה מורכבת מחלקיה,
שאין תחליף לפירוק לגורמים וחזרה קפדנית על כל שלב ושלב בנפרד ובמבודד.
שמנה מנצחת מורכבת ממרכיבים נפרדים שמתחברים לביחד.
ועכשיו אני מוצא את עצמי מתגעגע לא למורכבות של אולטרא סשן מתוחכם אלא לחמאה וללחם. לדברים הפשוטים.
למגע.
מגע במובן של ריכוז, ובחינה ורפרוף והעמקה והכרות וסקרנות, של לחץ ומענה, של מרקם ודרישה. כף יד דרך שיער, אמה חובקת עורף, פה מול שפתייים, יד בגו .
לריח.
לריח שהוא מוכר, לקטלוג מחדש של מה שטעמת, לנשימה שמביאה אותו אל הקרביים, לניסיון פענוח אם הכל מוכר או שיש מרכיב חדש, לתחושת הבית, לחיפוש הזה של האינטימיות דרך ריריות האף, להתמכרות לניחוח, הידיעה שהיא כאן עכשיו, בבחינת אני מסניף משמע היא קיימת. אני מריח אז אני נרגע.
למבט,
שאין בו מילים אבל יש בו הכל ושבולע אותך אל תוכי. שמתרכז בכל קפל עור כאילו היה מפת אוצר שחייבים לשנן.
לטעם, של הבושם בצוואר, המליחות שבקפל מתחת לשדיים, החריפות שבין השפתיים לטעם של עוד.
לא אמרתי מילה על שליטה או התמסרות,
פשוט חזרתי לאבני היסוד הפשוטות שבראשית הצירים.
הכל מתחיל ונגמר בדברים הפשוטים.
והגעגוע אליהם הוא מה שמוציא אותי מדעתי
