המצב מחרפן ללא ספק. גם אותי.
לא בטוח לצאת, לא בטוח להפגש והשעמום מרקיע שחקים וגורם אפילו למשחק רולטה רוסית להראות די מפתה.
הקורונה כנראה שולחת בדרכי כמה נשים נואשות שנהיו הרבה יותר ברורות ושקופות ממקודם.
אבל אפילו במצבי המדורדר ובמגיפה עולמית, אני יודע שרכבת הסטיות שלי כבר שנים לא עוצרת בתחנות הווניל.
המציאות כמו שאני מכיר אותה ממשיכה להתערער.
אני משתעמם ממה שהיה עד לא מזמן הלחם והחמאה של הפנטזיות שלי ופתאום מוצא את עצמי מדפדף בדפים שאף פעם לא פתחתי.
אני מתחיל להריץ בראשי תסריט שבו היד שלי מחזיקה צוואר צמוד לרצפה, אבל אף אחד מההמשכים הרבים שתמיד עבדו לא מביא לי מנוחה.
הקופאית בסופר שואלת משהו ואני עסוק בלחשב איזה גודל של דילדו אפשר להחביא מאחורי N95 בלי שירגישו.
יוצא לאוטו ולא מבין, אם הבידוד כל כך חשוב מה יותר מבודד מהמרתף שלי? ואיך זה שכולן מתבודדות במקומות אחרים?
חוזר לכלוב, מעט שמות מוכרים. אלו נפרדו, אלו חזרו, אחרים עשו סיבוב ארוך של שמונה מאות פוסטים וחזרו לאותו מקום שבו התחילו (היו בו תמיד וגם בו ימותו).
כוכבים חדשים, נאומים ישנים, ציצים בכל הגדלים, שלל טיפוסים ואפשרויות כמו בר עמוס במערבונים של פעם. קצת מזכיר את הסוכריות בהארי פוטר, רק אחרי שטועמים יודעים אם הגרלת אוצר או שוב פעם צרצר.
מחפש הזיות חדשות ביו טיוב, כותב עוד פוסט למגירה, מבשל עוד סיר למקרר, מבלגן מה שסידרתי בבוקר שיהיה מה לעשות מחר.
אולי אחפש השראה לבנות צעצוע חדש.
אולי אתחפש לחסיד גור, אצלם אין בידוד והחיים הרגילים זה שליטה.
אולי היא תשבור את הבידוד ותכנס בדלת