הרהורים

מלטפת את הגוף שמתחרדן במרפסת. 

המוח מפליג למחוזות רחוקים. 

הידיים מדמיינות חזה קטן נמחץ, מותן נאחזת בחוזקה. 

עיניים מביטות נפערות עם כל תנועת אגן. 

איבר מתקשה ומזדקר לדמיון ישבן צר וקטן נבעל. 

יש מדי פעם את הגעגוע הזה שפועם בגוף . . לחדור, לכבוש, לשייך. 

לעצום עיניים ולדמיין את היד אוחזת בשיער ואת הגב מתקמר בתנועה מסונכרנת. 

פאק . . בא לי. 

אולי. . הגיע הזמן לחפש את מה שכבר הפך לזיכרון ישן. אולי טרם הגיע הזמן. 

בינתיים מתענג על קרן שמש שקפצה לבקר בתחילת החורף. 

שבת נפלאה מההר.