מסוג האנשים שנחרטים לך בזכרון.
קרוב ל6 שנים לא ראיתי אותה. הייתה לנו הכרות קצרה בתקופת הלימודים שלי.
הכרות שהתחילה בהיסוס ונעצרה רגע לפני האל-חזור.
אשה עם עומק וסקרנות בעולם שהולך והופך לרדוד ושטחי.
נמשכתי אליה מהרגע הראשון. כשנחשפתי לראשונה לדברים שכתבה לעצמה הבנתי מדוע, הכתיבה משחררת.
הרצון להצמיד אותה לקיר משרדה ולכבוש כל חלקה אפשרית בגופה בכל פעם שראיתי אותה ליווה אותי תקופה ארוכה, רצון שמעולם לא מומש וכנראה שלא ימושש לעולם.
היא הרחיקה אותי ונעלמה מחיי באותה מהירות שחדרה אל ראשי. מחקה את קיומי לחלוטין.
לפני מספר שבועות נתקלתי בה בחדר ההמתנה של רופא השיניים. כאילו שכאב השיניים העתידי לא היה מספיק, שלום קצר וחיוך שהחזירו אותי לעבר.
היא החלה לפרסם את כתביה. לא הכמוסים שהכרתי אלא את רגעי היום יום שלה. התגעגעתי לקרוא אותה, את העומק בין השורות על אירועים שנראים בנאליים לחלוטין וממלאים אותה באושר.
הייתה לה נוכחות קצרה בחיי שהותירה צלקת קטנה. צלקת של מה היה קורה בגלגול אחר.
הרצון לקרוא את סודותיה הכמוסים חוזר ועולה בי לפעמים, כמו הרצון לאחוז בשערות ראשה ולפלח את גופה.
המאבקים הפנימיים שלי עם עצמי ועם האחר שבי.
סיפרתי לה על קיומו של הבלוג. כעת היא ברשימה המצומצמת של אנשי סודי.
יום אחד היא תקרא את הזיכרון הזה וכנראה תעלם שוב מחיי.
אבל היי. זו הכתיבה ... היא משחררת .
מוקדש לך י' יקירתי