אי אפשר לתקן את זה

-"אני יודע שאומרים שאתה מכאיב רק למי שאתה אוהב, אבל האמת שזה עובד גם הפוך",

-"אם אני לא יכולה להיות יפה, אני רוצה להיות בלתי נראית".

(שיחות בירה , שישי בבוקר, שמש , וריח פריחה ממסטלים אותנו, בזמן שאנחנו מסכימים שכל אמת גדולה נכונה כמו ההפך שלה)

את מתישה את עצמך בדרכים חדשות להרגיש, ובדרכים חדשות לא להרגיש.

"שעורים  בבולימיה  כרך ראשון - אם את רוצה להתמלא , התרוקני קודם."

ומכיוון שכאן בכלוב כולנו אנשי בשורות, אנחנו עושים את זה אחד לשניה ולהיפך כל הזמן, והבשורות הופכות להיות חדות יותר ככל שריח הדחיה עולה, כי דחיה היא סוג של משקפת, היא מאפשרת לך לראות את כל פגמיו של הדוחה, ובדיוק שאין למעלה ממנו.  ולעיתים קרובות אני תוהה אם יש קבוצת אנשים מעולה ומתוקנת מאיתנו, עם יכולות תמיכה בזולת ושיפור עצמי מובהקות יותר. מה גם שחציינו מלאכים ופיות ,וחציינו האחר -גיבורי על.

הדבר היחיד שאני נאמן לו כעת , הוא לבגוד בעצמי,

(שוברים שתיקה),

"טוב שיש לך זין, וטוב שאתה חולק אותו עם מי שאין לו"

(בפעם הבאה שאנחנו מבצעים וידוא אהבה, כדאי שנחליט מראש מה מת)

איך זה שלא מדברים על הצד האפל של התקווה,זה נכון -לחיות ללא תקווה יכול להרוג אותך, אבל התקווה הופכת לא פעם לגידול סרטני, כן,  התקווה יכולה להצמיח לך כנפיים, אבל לא פעם ראיתי את התקווה נועלת אותך במלכודת , התקווה משאירה את המהמר על שולחן , הוא תמיד יפסיד בסוף. התקווה היא סוג של התמכרות, אלה שמכורים לה מכחישים את המציאות באופן גורף ,  חיים של משפחות, לפעמים של עמים שלמים, הופכים בדיחה נלעגת. 

 הכלוב מלא באנשים פצועי תקווה, חולי תקווה, הפתולוגיה של התקווה נמצאת כאן תמיד, או מעט מידי, או יותר מידי, לפעמים גם יותר מידי גם מעט מידי- בעת ובעונה אחת.

 הבדס'מ הוא  לחכות ליד דלת נעולה בתקווה שיכניסו אותך, התקווה היא הגרעין של המזוכיזם הנפשי,  התקווה תשאיר את הנשלט לתמיד ליד הדלת, ימים, שנים, מידי פעם הדלת נפתחת אבל לעולם קיים האיום שהיא תסגר,  השולט ינגן על הסגירה, לטפח את הרעב זו שליטה אמיתית, לטפח את התקווה והיאוש בעת ובעונה אחת ( למה אני לא מסוגל לתאר סשן כמו כולם, בצורה שתעמיד את הזין? שתרטיב את הכוס?),  

התקווה יכולה לקחת אותך מההווה,  להשאיר אותך בעבר תמידי, שאיך שהוא הופך לעתיד תמידי, התקווה יכולה לקחת אותך מה"יש " ולגרום לך לעסוק באופן מתמיד ב "אין" , אם אשכחך ירושליים תשכח ימיני", התקווה תשאיר אותך בגלות רגשית תמידית, התקווה היא ההמנון שלנו וצריך לדבר על הצדדים האפלים של המנון. הכל דבש , אני יודע, אבל מידי פעם צריך לשיר שירים ליאוש, להשלמה עם האבדן, לחיים בלי תקווה שיכולים להפוך לסוג של תקווה מתברר.   

(נאום שנשאתי ליד תאי המשרפות, כשלוויתי קבוצת תיכוניסטים מתנועת הנוער הבדס'מית 

את זוכרת פעם , אמרת לי-זה גן עדן, אבל אי אפשר לצאת מזה, וכל דבר שאי אפשר לצאת ממנו הוא גיהנום.

(עוד פרקים במיתולוגיה של שן בינה כלואה)

כדי לשרוד,אי אפשר להכיל הכל, כדי לא להשתגע -אתה מסגל את עצמך לנגיסות קטנות, כמו כיסוי העיניים שפעם היו מרכיבים לסוסי עגלות- כדי שלא יביטו הצידה, זו הדרך היחידה כמעט להתקדם, לראות הפך להתמחות, אין לראות , יש לראות את..., חוץ ממה שאני מתמחה לראות -אני לא רואה כמעט כלום, אם אראה הכל , אם ארגיש הכל, כנראה שאמות, פה ושם אני פוגש אנשים ללא כיסוי עיניים, פה ושם אני פוגש אנשים ללא עור, , אני מקנא בהם ולא מקנא, מקנא במרחק הלא נכון שלהם מהחיים,  בחיים ללא פילטר,וגם  פה בבדס'מ יש חוזים של עיוורון, חוזים הדדים, כמו בכל זוגיות, אולי יותר מכל זוגיות, כי ככל שאתה רוצה להעמיק, כך אתה הופך עיוור למה שלא בפנים, אתה הופך, אנחנו הופכים , בני ערובה של העיוורון.

https://40.media.tumblr.com/fd5fc10ea799ac81537c5f08a0013230/tumblr_o2pqq6RfB51qj4wwgo1_500.jpg

זה נכון שפנטזיה זו בריחה, ולכן צריך להעניק מדליות לאלה שמצליחים, אחרי הכל אם היית חייל, והיית נלקחת בשבי על ידי דאעש ,הרי זו היתה חובתך לברוח, לברוח ולקחת  כמה אנשים שאת יכולה איתך.

סשן, דור שלישי למכחישי מציאות,

אף פעם אל תתנצלי על הדרך שבה בחרת לשרוד

(אני ואנה פרנק-נסיונות לגישור)

http://40.media.tumblr.com/4257c48db1e4f6ce68e85b0b9c7de6bf/tumblr_o0yk8iMzsQ1rvpnb0o2_540.jpg