איך זה שלא מדברים על הצד האפל של התקווה,זה נכון -לחיות ללא תקווה יכול להרוג אותך, אבל התקווה הופכת לא פעם לגידול סרטני, כן, התקווה יכולה להצמיח לך כנפיים, אבל לא פעם ראיתי את התקווה נועלת אותך במלכודת , התקווה משאירה את המהמר על שולחן , הוא תמיד יפסיד בסוף. התקווה היא סוג של התמכרות, אלה שמכורים לה מכחישים את המציאות באופן גורף , חיים של משפחות, לפעמים של עמים שלמים, הופכים בדיחה נלעגת.
הכלוב מלא באנשים פצועי תקווה, חולי תקווה, הפתולוגיה של התקווה נמצאת כאן תמיד, או מעט מידי, או יותר מידי, לפעמים גם יותר מידי גם מעט מידי- בעת ובעונה אחת.
הבדס'מ הוא לחכות ליד דלת נעולה בתקווה שיכניסו אותך, התקווה היא הגרעין של המזוכיזם הנפשי, התקווה תשאיר את הנשלט לתמיד ליד הדלת, ימים, שנים, מידי פעם הדלת נפתחת אבל לעולם קיים האיום שהיא תסגר, השולט ינגן על הסגירה, לטפח את הרעב זו שליטה אמיתית, לטפח את התקווה והיאוש בעת ובעונה אחת ( למה אני לא מסוגל לתאר סשן כמו כולם, בצורה שתעמיד את הזין? שתרטיב את הכוס?),
התקווה יכולה לקחת אותך מההווה, להשאיר אותך בעבר תמידי, שאיך שהוא הופך לעתיד תמידי, התקווה יכולה לקחת אותך מה"יש " ולגרום לך לעסוק באופן מתמיד ב "אין" , אם אשכחך ירושליים תשכח ימיני", התקווה תשאיר אותך בגלות רגשית תמידית, התקווה היא ההמנון שלנו וצריך לדבר על הצדדים האפלים של המנון. הכל דבש , אני יודע, אבל מידי פעם צריך לשיר שירים ליאוש, להשלמה עם האבדן, לחיים בלי תקווה שיכולים להפוך לסוג של תקווה מתברר.
(נאום שנשאתי ליד תאי המשרפות, כשלוויתי קבוצת תיכוניסטים מתנועת הנוער הבדס'מית 
