אי אפשר לתקן את זה

התהוות האדם היא ההיסטוריה של מיצוי האפשרויות שלו.

הרי ללכת למסעדה זה בעצם תירוץ להצטלם עם אוכל, ולנסוע לפריס זה אמצעי לדגמן חיוך רחב ומאושר  מתחת לעמוד חשמל הגדול ההוא, ולהזדיין הפכה להיות אסטרטגיה כדי למצוא משהו  לספר עליו כאן ודרך זה להאמין שיש לך חיים. ככה גם הכאב הפך להיות אמצעי לצבור לייקים. ובצורה מוזרה בדרך זו מצאנו את הפתרון לסבל האנושי, כיוון לא הסבל ככזה הוא הפחד העמוק באמת, אלא הסבל המשפיל.אבל כאן גם הסבל וגם ההשפלה מרחיבים את החזה , ומקוששים תגובות ולקיים.

אבל. ויש אבל גדול כאן. הכאב שלך צריך להיות פוטוגני, זאת אומרת, את צריכה להיות  שווה לזיון,אולם  בעצם לא זיונים אמיתיים מעניינים אותנו, את צריכה להראות כמו מישהי ששוה זיון,  אחרת תצטרכי להסתפק בסתם סבל. 

(רבי אלקנה ורבי יוחאי-מדיינים בתיקון ליל שבועות)

כולנו כאן  עם רגל אחת בסיפור אגדה במקרה הטוב או קומיקס זבל במקרה הרע ורגל שנייה בתהום.

את מרגישה בחיים רק כשאת מרגישה כאב ומספרת לי שלפעמים אנחנו צריכים לנסוע למקומות רחוקים כדי למצוא דברים שלא ידענו שאיבדנו,

וכדי לתקן חלקים מעצמנו שלא ידענו שהם שבורים.

אני מחפש בחורים  שלך את הסיפור שלי.

,כשאתה מגיע לשם- אין שם -שם. 

-כמו כולם אני משער, חייתי באשליה, עכשיו שהגעתי להארה, שהתפכחתי, אני חייב אשליה חדשה שתחזיק אותי בחיים.

פנוי להצעות.

כשתתמסרי לי לגמרי, אני אנשוך אותך. עד אז אני אנשנש .

בסך הכל אני בעד רעב ,בעד כמיהה. בסופו של דבר מה שמסתתר מאחורי הכל.

מאחורי  התרבות,  הכלכלה הפילוסופיה והיצירתיות שלנו- היא אותה ידיעה נואשת: 

כולנו רעבים, רעבים כל הזמן. כולנו רוצים כל כך הרבה, הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להכיל הכול יותר מידי ופחות מידי בו זמנית.

רעבים ולא רק לאוכל - לנחמה ולאהבה ולהתרגשות וללא להיות לבד. כמעט כל פשע שנעשה בעולם, כול אי צדק וכול דבר  דבר נורא שמישהו עושה- הוא כדי למלא את הבור הזה, התהום הזו.

אבל הכלוב מדגים גם את הפרדוקס, הוא לעולם לא משביע את הרעב. הוא מוכר לנו את האשליה התמידית שהשובע מעבר לפינה. אבל ככל שאנו אוכלים יותר,

ככה אנחנו מגלים שמה שאנו רעבים לו- זה הרעב עצמו. ובאותה דרך פרדוכסלית -הכלוב הוא אחד המקומות היחידים  בעולם שבו  עדיין למות מרעב נחשב לאמנות.

כשהגיע הזמן לחזור, היא ארזה הכל במכונית וגילתה משום מה שהוויז לא עובד ושאין לה מושג איפה היא נמצאת.

היא נאלצה לנסוע ולחפש דרך מילוט בבהלה הולכת וגוברת, עד שנגמר לה הדלק.

היא חשבה שהיא חופשייה  כשבעצם הייתה אבודה ולא ידעה זאת.

כשאני נסוג לעתיד הדבר היחידי שאני יכול לראות זה העבר. המציאות מדללת את חיי הנפש, מוזר שזה עדיין מפתיע אותי. אני מתגעגע לימים שלנו יחד בהם יכולתי להרשות לעצמי פחות מציאות. כבר המון זמן יחד, כל פעם שאנחנו משתלטים על עוד פיסת מציאות, הולך לנו לאיבוד עולם. לא. לא הייתי חוזר אחורה בשום מחיר. אבל לפעמים אני מתגעגע לימים ההם בלה גרדיה, או בבית עם החתולים. ללהב הסכין, לכוויה.

אני תוהה אם יש עוד מקום בו שיכללו את השעמום מחד ואת  הפגנת השעמום

מאידך -לסוג של תכונה ארוטית, כמו כאן.

כן אדוני.

אז עכשיו הכניסי את כף הרגל שלי, לכוס שלך.

"אתה מתאים לתוכי

כמו קרס לתוך עין

קרס דיג

עין פתוחה"

אנחנו מחתרת , כנגד כולם ונגד עצמנו. נגד הרעש אנחנו מורדים בשקט, נגד השלווה אנחנו בתולעים מתפתלות.   

אני חונק אותך כנגד הנשימה, ומנשים אותך נגד המחנק. אם לא נחפור מנהרות בריחה -אני ואת נמות.

אבל גם אם לא נחפור מנהרות בריחה, מתחת למנהרות הבריחה.

אני עומד להביא טוש שחור ולכתוב עלייך
 
כמו בשרותי בנים בכיתה ד'
 
גסויות של ילדים שעוד לא נגעו באישה
 
כמיהה שעוד אין לה מילים וצורה,
 
לצייר לך זין שחור מעל לכוס, לכתוב  הזונה של פיורי.
אני הולך להכתים אותך כמו דפים של עיתון פורנו שילד מחביא מתחת למיטה, אותה תמונה שמשום מה תפסה אותו, שגרמה גם ללב לזוז, שאיתה למד לאונן.
אני אביא גם מסמר חלוד-כי תמיד הדיו בטוש נגמר באמצע,  ואנחנו רוצים משהו שלא יעלם כי אנחנו לא רוצים רק את אתמול, אנחנו רוצים פצע גם מחר.
 ואז אני עומד לקחת אותך אל אותם שרותים, בזמן לימודים, אסלה מוקטנת, ריח של חרא,
מישהו מבחוץ מנסה לפתוח את הדלת , רעש  וקולות צוחקים, לסדר אותך עם התחת למעלה , בגובה הנכון. תנוחה בלתי אפשרית,  בובת סקס מתנפחת, הראש שלך תקוע ברווח בן האסלה לקיר. את הטוש והמסמר אתקע בתחת שלך, שלא ילכו לאיבוד.  ולזיין אותך שם אל תוך הקיר, לשמוע ילד מחרבן בתא ליד. לראות איך הברז מוטבע בגב שלך ,פרה מסומנת שלי,   לחשוב תוך כדי , שאני אצטרך לאחר לשיעור חשבון ושוב לא הכנתי שעורים.
מחר תיקחי אותי לשרותי כתה ד' שלך