כשתתמסרי לי לגמרי, אני אנשוך אותך. עד אז אני אנשנש .
בסך הכל אני בעד רעב ,בעד כמיהה. בסופו של דבר מה שמסתתר מאחורי הכל.
מאחורי התרבות, הכלכלה הפילוסופיה והיצירתיות שלנו- היא אותה ידיעה נואשת:
כולנו רעבים, רעבים כל הזמן. כולנו רוצים כל כך הרבה, הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להכיל הכול יותר מידי ופחות מידי בו זמנית.
רעבים ולא רק לאוכל - לנחמה ולאהבה ולהתרגשות וללא להיות לבד. כמעט כל פשע שנעשה בעולם, כול אי צדק וכול דבר דבר נורא שמישהו עושה- הוא כדי למלא את הבור הזה, התהום הזו.
אבל הכלוב מדגים גם את הפרדוקס, הוא לעולם לא משביע את הרעב. הוא מוכר לנו את האשליה התמידית שהשובע מעבר לפינה. אבל ככל שאנו אוכלים יותר,
ככה אנחנו מגלים שמה שאנו רעבים לו- זה הרעב עצמו. ובאותה דרך פרדוכסלית -הכלוב הוא אחד המקומות היחידים בעולם שבו עדיין למות מרעב נחשב לאמנות.
