אי אפשר לתקן את זה

איפשהו בתוך העייפות של אתמול -חשבתי שכל מה שאנחנו עושים זה להתמודד עם ה'אי אפשר לתקן את זה'. כל החתכים וכל התפירות, כל הפחדים בפני חתכים ופרידות .

כל החריטות בעור שעשיתי ולא עשיתי לך ,כל הכאב ,כל הפרידות וכל המריבות.

כל פעם שהולכים לאיבוד, וכל השחיקה. זה הכל כדי לבדוק אם אנחנו עדיין שומעים, אם זה קיים .

ועדיין אנחנו לא יודעים אם אפשר לתקן את זה. אבל לא ויתרנו. וכנראה שאף לא נוכל לתקן את עצמנו באמת. אבל תראי איזה אבנים יפות אנחנו מוצאים על החוף בדרך.

הרגעים האלו שזה מרגיש כמו איברים פנימיים.

 הורידי עלינו את השמיכה, נחזור לארץ יצורי הפרא.  בחושך  אבדוק שכל החוטים שקשרתי במקום.

אלו שבפטמות ואלו שבכוס , ואלו שבלב. אני אמתח אותם אלי עד שתשמע האנחה שאומרת לי שאת כאן.

בואי נמצא את חור הארנבת שלך, בואי נחכה לרוח טובה  ממערב ,

ארים את התורן בתוכך , נמתח אותך כמו מפרש, נפער אותך כמו ניתוח לב, הלב שלי.

ידיים  ורגליים וראש .אפשוט אותך מעורך,

ונחפש דרך הביתה. או לפחות חדר לפי שעות.

גם הפצע וגם התפרים. 

אנחנו עשויים מהמתנה ומציפייה, את אומרת. למה אנחנו מחכים?
אנחנו עשויים מסיפורים-אני אומר-, מזל שיש את הנסיעות הללו במכונית.
צפייה לסיפור? - חשבתי שאין לי ציפיות , ובכל זאת אני חיה בהמתנה.

פשוט עבר הרבה זמן מאז שפגשנו את עצמנו. אולי אלו הימים שחייבים לקרות לנו.

התאהבת בכאב שלך, את לא מצליחה להשאיר אותו מאחור. את כבר לא מבחינה מי שייך למי .

לכודה בסיפור שאת מספרת לעצמך על מחר.

כל הכישרון שלך נובע משם, לכן את חושדת בו, לכן את מרעיבה את עצמך.

היא אמרה לי אני חמודה כשאני סובלת-בוא

אני משתין על הדשא בחוץ, ומסתכל על הזין שלי , מזמן לא חיבבתי אותו כל כך, כמו עכשיו כשאת יונקת ממנו.

לכן נברא  הרטלין