התהוות האדם היא ההיסטוריה של מיצוי האפשרויות שלו.
הרי ללכת למסעדה זה בעצם תירוץ להצטלם עם אוכל, ולנסוע לפריס זה אמצעי לדגמן חיוך רחב ומאושר מתחת לעמוד חשמל הגדול ההוא, ולהזדיין הפכה להיות אסטרטגיה כדי למצוא משהו לספר עליו כאן ודרך זה להאמין שיש לך חיים. ככה גם הכאב הפך להיות אמצעי לצבור לייקים. ובצורה מוזרה בדרך זו מצאנו את הפתרון לסבל האנושי, כיוון לא הסבל ככזה הוא הפחד העמוק באמת, אלא הסבל המשפיל.אבל כאן גם הסבל וגם ההשפלה מרחיבים את החזה , ומקוששים תגובות ולקיים.
אבל. ויש אבל גדול כאן. הכאב שלך צריך להיות פוטוגני, זאת אומרת, את צריכה להיות שווה לזיון,אולם בעצם לא זיונים אמיתיים מעניינים אותנו, את צריכה להראות כמו מישהי ששוה זיון, אחרת תצטרכי להסתפק בסתם סבל.
(רבי אלקנה ורבי יוחאי-מדיינים בתיקון ליל שבועות)
