זאת הייתה דפיקה קטנה, חלשה. היא תהתה אם בכלל שמעו אותה. כשהדלת נפתחה היא כמעט לא הייתה מוכנה לאישה נמוכת הקומה והמתולתלת מצידה השני.
"היי," האישה המתולתלת חייכה לעומתה, ומשכה אותה פנימה לחיבוק קצר. "הקדמת קצת," היא אמרה. "יונתן לא סיים לעבוד, אבל הכנתי בשבילך את כל מה שצריך בחדר האמבטיה. את יכולה להתכונן, אני אחכה לך כאן."
האישה המתולתלת משכה את הבחורה הצעירה אל החדר ודחפה אותה לתוכו בעדינות. לא היה בזה צורך. היא הכירה את הדרך היטב. היא ישבה בחדר האמבטיה הזה פעמים רבות, הכירה את ריח הטחב שלו, את המראה העקומה על הקיר ממנה נשקפה אליה בבואתה. היא הסתכלה על עצמה כמה רגעים, חשבה על השמלה שבחרה באותו הבוקר, ואז נזכרה שזה לא באמת משנה. על הכיור הבחינה בחומר הסיכה ובכיסוי העיניים.
לקח לה מעט זמן להתפשט ולקשור את הכיסוי מסביב לעיניה. היא ישבה שם, בעלטה, אולי דקה ואולי חמש דקות לפני שהדלת נפתחה. היא הריחה את הבושם של האישה המתולתלת, ושמעה אותה שואלת אותה האם סיימה להתכונן.
"כן," ענתה הבחורה. על אף שהייתה ללא בגדים בבית לא-שלה, חליפת הדברים של שתיהן הייתה עניינית, כמעט מנוכרת.
היא חשה בידה החמה של האישה אוחזת בעדנה בזרועה וידעה שזה הסימן שלה לקום ולהיסחף בחזרה אל הסלון המרוהט.
"אני צריכה לצאת, לא אוכל להישאר הפעם," אמרה המתולתלת בנימה מתנצלת, בשעה שעזרה לה לכרוע ברך מול הספה ולהישען קדימה. "השארתי את הבגדים שלך באמבטיה. כשהוא יסיים איתך את יכולה להיכנס ולהתלבש שם."
היא חשה באצבע דקיקה נלחצת אל פי הטבעת שלה, מגששת בענייניות יבשה. בודקת האם יש צורך בחומר סיכה נוסף. היא חדרה פנימה ללא כל התנגדות, ולאחר מיכן נשלפה. ידיה נמשכו לאחור מאחורי גבה, והצליל המוכר והמתכתי של סוגר המתכת בישר לה שהאזיקים במקומם. היא לא ניסתה אפילו לבדוק זאת. "הכל בסדר," אמרה המתולתלת וקמה. היא יכלה לשמוע אותה מתהלכת בדירה, אוספת צרור מפתחות כבד, וסוגרת אחריה את הדלת, כאילו אין דבר מוזר בבחורה העירומה שהותירה אחריה, כורעת בסלון ביתה.
במשך דקות ארוכות היא נותרה לבדה על ברכיה, שעונה כנגד כריות הספה. היא יכלה לשמוע שיחת טלפון עמומה, וידעה שהוא באיזושהי שיחת ועידה בחדר העבודה בקצה הפרוזדור. היא התרכזה בנשימותיה וניסתה להסדיר אותן.
השיחה הסתיימה והדלת נפתחה בשקט. הוא לבש נעליים כבדות שהקישו ברצפת הפרקט כאשר זז בדירה. לבסוף שמעה אותן מתקרבות אליה, ואחריהן את אבזם החגורה נפתח ואת המכנסיים המתחככים בעור בדרכם מטה, אל הרצפה. הוא כרע ברך מאחוריה. הוא לא אמר דבר, והיא הרגישה את הראש הספוגי והנעים של איברו הקשה נלחץ אליה מאחור. היא הכירה את התחושה הזו וידעה מתי להרפות את השרירים ואיך לווסת את הנשימה כדי שהכאב הראשוני יהיה קטן ככל שניתן. כשהיה עמוק בתוכה נתן לה כמה רגעים להסתכל לפני שהתחיל לנוע פנימה והחוצה.
עד מהרה הפכו תנועותיו מהירות. היא עצמה את עיניה והתרכזה בתחושה החמימה והעמומה באזור חלציה. היא תהתה האם גם הפעם תגמור כשימעך אותה כנגד הספה, בדיוק ברגע שהוא נהיה פראי וחסר רחמים, לפני שיגיע לשיא.