לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ceci n'est pas une blog

לפני 3 שבועות. 5 בנוב׳ 2020, 14:02

היא השעינה את ראשה על חזי. שנינו התנשפנו בכבדות, וניסינו להשיב לעצמנו מעטה של יישוב דעת. איבר הפלסטיק שלה עוד היה קבור בתוכי, והזרע שפלטתי טפטף לאיטו במורד בטני.

"הוא רוצה להצטרף בפעם הבאה," היא אמרה, אחרי שנרגענו מעט. שתקתי. ידעתי שבשלב מסוים היא תעלה אותו שוב. עמוק בפנים רציתי להחליף נושא, אבל ידעתי שעדיף לתת לה לבטא את עצמה.

"הוא לא יעשה כלום," המשיכה. "הוא רק יסתכל. הוא ישב שם בפינה של החדר ואולי יגע בעצמו. הוא אפילו לא יוציא הגה. אתה לא תדע שהוא כאן."

"אני לא יודע," מלמלתי. "אנחנו לא יכולים להמשיך ככה, רק שנינו?"

"אני אשיג לך כיסוי עיניים," אמרה. "לא תצטרך אפילו לראות כלום. מכסימום תשמע משהו. אמרתי לך כשהתחלנו שאולי הוא ירצה להסתכל. נראה לי שהוא סקרן. סיפרתי לו כמה חזק אתה גומר, בלי בכלל לגעת בעצמך."

שכבנו כך רגעים ספורים, ואז חשתי בתנועות הקטנות של האגן שלה, ובאיבר שעוד נותר בי. היא ידעה כמה אני חלש כשהיא מחככת את בלוטת הערמונית שלי, והיא ניצלה זאת היטב. "אני מבטיחה לפצות אותך אחר-כך. נעשה מה שתרצה," ציחקקה, וידה החלה לתת לי את הסטירות הקטנות שאהבה לתת בעודה פוערת אותי. התחלתי להזדקר שוב. "אתה לא סומך עלי?"

* * * *

שמעתי את הדלת נפתחת, ואחריה, במעומעם, את הצעדים של שניהם: זוג רגליים עדין, יחף, חינני, והשני כבד. שניהם התקרבו, והיא נגעה בריפרוף ובעדינות בכתפי, כדי להרגיע אותי. חשתי בפעימות הלב שלי, אבל כיסוי העיניים באמת עזר. האוזניות הכבדות שדאגה שאעטה מיסכו גם את רוב הרעשים. ידעתי שבמוקדם או במאוחר היא תסיים והוא ילך, כמו שהבטיחה. רציתי שרק נהיה שוב שנינו, כמו תמיד.

כרעתי במרכז המיטה על ארבע, עירום, בראש מושפל. היה נדמה לי ששמעתי את שניהם מתנשקים, ואז אותו מתיישב על הכיסא; היה קשה להבחין בין הרעשים השונים, והם התערבבו יחד . לא ידעתי אם התפשט בסלון או שנותר עם בגדים. הרגשתי את המיטה נעה, וידעתי שהיא טיפסה עליה וכעת מתמקמת מאחורי, בין רגלי הפשוקות לרווחה. ידיה העדינות מרחו בנדיבות את חומר הסיכה, ואצבע אחת, עדינה, מצאה את דרכה לתוכי. אליה הצטרפה אצבע נוספת, וכשחשה שאני משומן מספיק, משכה אותן. לא חשתי בחסרונן זמן רב; עד מהרה היא הצמידה את הראש המשומן אל פי הטבעת שלי.

חשתי בלחץ המוכר ואחריו בתחושת המלאות. הטקסטורה הייתה שונה מהרגיל, והסיליקון הרגיש רך וחמים יותר מתמיד. תהיתי האם היא רכשה צעצוע חדש למען המאורע, אך לא היה לי זמן לנסות ולהיזכר. עד מהרה הציפה אותי צמרמורת מענגת וקימרתי את גבי כדי להקל עליה. ידיה אחזו במותני בכוח. התנועות שלה היו אף הן שונות, חייתיות יותר, וזוית החדירה גרמה לראש האיבר לפגוע ישירות בבלוטת הערמונית שלי. היא בעלה אותי בפראות שלא הכרתי, והתמסרתי לתחושת הצמרמורת. 

כמעט הצטערתי כשקפאה בתוכי. ידיה לחצו על מותני בכוח, והזמן קפא מלכת. אז נעה לאחור והותירה אותי פעור וריק. חשבתי ששמעתי אותם מדברים שוב, ואחריה מתרחקים לסלון. שיערתי שהוא מתלבש ושהיא נושקת לו לשלום. המתנתי לה מבלי לזוז. כשחזרה, היא הסירה את הכיסוי והאוזניות נשקה לי ושלחה אותי לאמבטיה כדי להתנקות.

* * * *

מאוחר יותר, כשהיינו לבד, והיא גהרה מעלי בחיוך מלטף. "היית ילד טוב היום," גירגרה, והניעה את האגן שלה. הפראות מקודם נעלמה, והעדינות שבה ותפסה את מקומה. "אמרתי לך לסמוך עלי. לא נהנית?" 

הנהנתי, וחשבתי על הקונדום המשומש שמצאתי בפח האשפה באמבטיה, בעודה מפשקת את רגלי כדי להקל עליה לחדור לתוכי לעומק. 

לפני 4 שבועות. 31 באוק׳ 2020, 21:13

נסענו בכביש 40 בחזרה מארוחת הערב. היא הייתה במצב רוח מהורהר, ושנינו קיווינו שאף שוטר לא יעצור אותנו בשעת לילה כה מאוחרת אחרי שארבעתנו פירקנו בקבוק של קברנה סובניון יחד. 

"אני רוצה לתת לך ספאנקינג," היא אמרה לפתע.

"את רוצה מה?" לקח לי כמה רגעים להתפקס ולהבין מה שאמרה.

"הלילה, כשנגיע הביתה. לפני שנלך לישון. אני אהיה עדינה. זה לא יכאב, אני מבטיחה," היא אמרה שוב, בשקט האופייני לה.

זה לא היה טיפוסי. היא בדרך כלל הייתה פאסיבית. ומכל הדברים, דווקא את זה?

"מאיפה זה הגיע פתאום?" ניסיתי להתרכז בכביש בשעה שחשבתי על הדרך המוצלחת ביותר להניא אותה מהרעיון.

"אני לא יודעת. זה פשוט משהו שתמיד רציתי לנסות," אמרה. בעורקים שלי זרם יותר מדי יין כדי לרדת לעומקו של עניין, והחלטתי שעדיף לקטוע אותו באיבו.

"בשום פנים ואופן לא." אמרתי. מזוית העין ראיתי שהיא מעקמת את שפתה התחתונה, כפי שנהגה לעשות כשלא קיבלה את מבוקשה, אבל היא לא התווכחה. את שאר הנסיעה בילינו בשתיקה. ניסיתי לחשוב מאיפה הגיע הרעיון הזה, ומה הציף אותו. אולי זה הגיע מאחת החברות הפמיניסטיות הרדיקליות שלה.

יותר מאוחר, כשנכנסו למיטה והנחתי את ידי על כתפה, היא התהפכה הרחק ממני ואמרה בפשטות, "אני עייפה. לילה טוב." 

"טוב," השבתי. הייתי עייף, ולא חיפשתי עימות. התהפכתי בעצמי וכיביתי את האור. תוך שניות ספורות נרדמנו.

* * * *

למחרת בבוקר לא דיברנו הרבה. בלילה, כשהתכוננו לישון והחלקתי את ידי במעלה כותונת הלילה שלה, היא הסיטה אותה ונתנה בי מבט מרתיע שהבהיר לי שאינה מעוניינת. חשתי כעס לרגע, ואז התנשפתי ושיחררתי. אם היא רוצה להתנהג בילדותיות, אין בעיה. שוב ישנו גב אל גב. למחרת, הסיפור חזר על עצמו, וגם ביום שאחריו. דיברנו מעט בין לבין, ואחרי שבועיים, כשהתכוננו לשינה בדממה, החלטתי שהגיע הזמן לשים סוף לאיוולת. 

"בסדר," נעמדתי לצידה.

"בסדר מה?" שאלה.

"אני אעשה את זה."

היא הרימה את ראשה והביטה בי ארוכות. אז נדמה שהתרצתה. "אוקי," אמרה בפנים חתומים, והצביעה על ברכיה. "התפשט," אמרה.

"כאן? עכשיו?" היא תפסה אותי בהפתעה. לא חשבתי שנעשה משהו מיד, אבל היה נראה שהיא כבר החליטה. "כן," ענתה, והתבוננה בי בציפיה.

הרגשתי מגוחך למדי כשהפשלתי את מכנסי הפיג'מה ואת התחתונים ונשכבתי בחיקה על המיטה. היא העבירה את ידה בריפרוף על הישבנים שלי, חוככת בדעתה. לא הייתי מוכן לצליל החד שחתך לפתע את הדממה בחדר השינה שלנו, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. ואז - דממה. 

"אתה יכול להתלבש," אמרה.

נעמדתי והרמתי את מכנסיי. היא צדקה, זה באמת לא כאב.

* * * * 

למחרת בבוקר, כשסיימנו לשתות את הקפה ונעמדתי כדי לעשות את הכלים, היא נעמדה מאחורי וידיה נשלחו לפנים לחבק אותי. היא לחשה באוזני, "אני עומדת לעשות לך את זה שוב." 

"כאן? עכשיו?" הופתעתי. אתמול בלילה לא היה כל כך גרוע, אבל לא הייתי מוכן לשאלה. 

"כן. אתה לא צריך לעשות כלום. רק אל תזוז," היא אמרה.

ידיה השתחלו אל תוך מכנסיי, ולפני שיכולתי למחות, היא גלגלה אותם מטה והותירה אותי ערום מהמותניים מטה ליד הכיור. ידה שוב ליטפה את אחורי מספר פעמים, ואז התרוממה ונחתה בחוזקה. המכה הייתה יותר חזקה מאתמול בלילה, וכשסיימה אחרי דקה קצרה הייתי אדום ומעט כואב. היא הרימה את המכנסיים בחזרה למקומם, השחילה את החגורה למקום ונשקה ללחיי. "כדאי שתסיים לשטוף את הכלים," אמרה. "אתה מבזבז מים."

* * * *

בשבועיים שלאחר מכן סיגלנו לעצמנו שיגרה, ומצאתי את עצמה שרוע על ברכיה - לרוב במיטה או בספה שבסלון - בערב ובבוקר. התקשורת בינינו חזרה לעצמה, והיא חזרה להיות חייכנית כמנהגה. כשניסיתי שוב לגעת בה הייתה מסתובבת וטוענת שאינה במצב רוח מתאים,

באחד הערבים כשחזרתי הביתה שמעתי את קולה שזור בקולו של גבר זר שלא הכרתי. הנחתי את תיק העבודה במבואה וניגשתי לסלון. הם היו שניהם ישובים שם. היא ציחקקה והניחה את ידה על ירכו. כשראתה אותי, הזדקרה והכירה בינינו. קראו לו ירון. הם עבדו יחד במשרד. היא הזכירה אותו בעבר באופן שולי, ולקח לי כמה שניות למקם אותו. הוא נראה שונה ממה שציפיתי. הצעתי לו לשתות והוא סירב בחיוך מנומס, אך היא ביקשה שאביא לה משקה קר. כשחזרתי עם הכוס המלאה, היא הורתה לי להניח אותה על השולחן לידה, ואז טפחה על ירכיה, כפי שעשתה כל ערב. הבטתי בה מבלי להבין.

"אל תדאג," היא אמרה. "סיפרתי לו עלינו - עליך. הוא היה קצת סקרן. זה בסדר, הוא רק יסתכל."

הסתכלתי עליה. לא ידעתי אם היא מתבדחת איתי, אך המבע שלה הבהיר לי במהרה שהיא רצינית לחלוטין. האדמתי. 

"חשבתי שהתרגלת לזה," אמרה. 

כשראתה שאני קפוא, נעמדה לצידי. נימת קולה השתנתה. "זה ממש שטויות. אנחנו נסיים תוך דקה. אני אדאג שזה ישתלם לך," לחשה לי.

הייתה לה דרך מיוחדת לשכנע אותי. שכבתי שם, בחיקה, במכנסיים מופשלים. הוא ישב בכורסה ממול. היא מיששה אותי תחילה בעדינות לפני שהחלה לסטור לישבן החשוף. היא הייתה יותר אגרסיבית מבדרך כלל. אולי זאת הייתה דרכה להתגאות ולהראות למישהו אחר עד כמה אני מסוגל לספוג. יותר מאוחר באותו הלילה, לאחר חודש של מניעה, היא טיפסה עלי. לקח לי אולי דקה עד שגמרתי בתוכה בעוצמה. החזקתי אותה קרוב אלי והיא עירסלה אותי וליטפה את ראשי. "היית כל כך טוב הלילה," לחשה.

* * * *

ירון שב והצטרף אלינו לפרקים, אולי פעמיים או שלוש בשבוע. תמיד צפה בשקט מהצד מבלי לנוע. באחת הפעמים היא ביקשה ממנו להתיר את חגורת המכנסיים שלו. זה כאב הרבה יותר מהיד שלה, אך היא לא חזרה וניסתה זאת שוב. כנראה שהיה משהו יותר מדי מנוכר עבורה בהעדר המגע. באחד הערבים, כשהפשלתי את מכנסי ועמדתי להשתרע על ברכיה כרגיל, היא עצרה בעדי. 

"אני רוצה שהוא יעשה את זה הערב," אמרה בשקט.

כבר הכרתי את הטון הזה. הגנבתי לעברו מבט מהיר. הוא נראה נינוח לגמרי, כמעט לא מעוניין. היא תלתה בי את עיני העגל הכחולות שלה. אולי זה כי שתינו קצת לפני כן. אולי היא שיכרה אותי במכוון, אבל באותו הרגע, באותו המקום, זה לא נראה לי משוגע לחלוטין. זה יסתיים ממילא תוך דקות ספורות. לא רציתי עוד ויכוח. 

המגע שלו היה חזק בהרבה משלה, וכאב בהרבה. זה כמעט הפתיע אותי. היא ישבה לצידנו והחזיקה את ראשי בחיקה. אצבעותיה הארוכות ליטפו את שערי והיא אמרה כמה היא גאה בי. היא לא הפסיקה גם אחרי שסיים, והגישה לו בקבוק קטן. שמעתי את הפיה נפתחת, והרגשתי חומר קריר וחלחלק מטפטף עלי, ואחריו את ידו המחוספסת מורחת אותו בעדינות. "זה ירגיע אותך," אמרה בקול מנחם. ידה הפנויה הצטרפה לשלו, והם חקרו אותי יחד. חלפה בי צמרמורת. עם כל תנועה ידו התקרבה למרווח שבין שני הפלחים, עד שאצבעו התחככה הלוך ושוב כנגד פי הטבעת. התנשמתי בכבדות.

 "אל תפחד," אמרה ברוך. "זה ירגיש כל כך טוב, אני מבטיחה."

 

 

 

 

 

לפני 4 שבועות. 31 באוק׳ 2020, 18:03

שאלה למי שנמצא בצד השולט\דומיננטי\חודר של המפה: אם הייתם צריכים לבחור בין לא לראות לבין לא לשמוע בזמן אקט השליטה, מה הייתם בוחרים, ומדוע?

לפני חודש. 30 באוק׳ 2020, 16:48

היא שכבה פרקדן על המזרן, ואיבר הפלסטיק שהיה חגור למותניה הזדקר בעצלתיים אל התקרה. "בוא," רמזה באיטיות חתולית, ואני מיקמתי את עצמי מעליה. ידיה אחזו במותני על מנת לייצב אותי, אך היא לא עשתה כל מאמץ לזרז או לכוון אותי, ורק הביטה בעניין בשעה שאחזתי באיברה והצמדתי אותו אל פי הטבעת בזוית המתאימה. אחר-כך נתתי לשרירי הרגליים ולכבידה לעשות את שלהם, עד שלא היה להם עוד מה לעשות. ישבני פגש במותניה. היא עדיין החזיקה בי, ואני החזקתי בה בתמורה כדי לייצב את עצמי. ידעתי שהיא השאירה את חלון חדר השינה פתוח בכוונה, ושהשכן מהקומה השלישית בבניין ממול מציץ עלינו. ניסיתי לא לתת לזה להסיח את דעתי.

למרות שלרוב היא העדיפה לגהור מעלי, כשאני שרוע חסר אונים תחתיה ורגלי מקופלות לאחור כמו אחרונת נערות הליווי, לעתים נחה עליה רוח אחרת. אז הייתה נותנת לי לטפס עליה ולשפד את עצמי ובוחנת בקפידה. כשהייתה שקועה בתוכי ידיה אט-אט הנחו אותי, מעלות ומורידות, תחילה בחושניות, ועם חלוף הזמן יותר ויותר בפראות. היא הזיזה את ירכיה מדי פעם, ובחנה את פניי כדי להבין מתי פגעה בבלוטת הערמונית. עצמתי את עיניי והנחתי לתחושות להשתלט. הרעש היחיד בחדר היה זה של עור פוגש בעור, כשאיבר מיני הזקור פגע בביטנה החשופה שוב ושוב. "שחרר," אמרה, "אני רוצה לשמוע את העונג שלך." בהדרגה התווספו גניחות, והתגברו בעידודה. לבסוף, כשהחליטה שהיה לה די, אמרה, "אתה יכול לגעת בעצמך."

ידי נשלחה אל האיבר הקשיח וצמרמורת חלפה בי. דמיינתי שהשכן מסתכל עלינו, ושהוא נוגע בעצמו מאחורי התריסים הפתוחים-למחצה. 

לפני חודש. 29 באוק׳ 2020, 20:00

לצערי, לאחד הפעלים האהובים עלי בשפה האנגלית, to mount, אין תרגום ראוי בעברית. לטפס, לעלות, להעפיל, לרכב - כל אלה חיקויים חיוורים של המקור. המילה מגיעה כמובן מאותו מקור שממנו מגיעה המילה mountain, ובאנגלית ישנה הפירוש שלה גבעה או הר. ובאמת, בסקס, במיוחד כזה שמערב א-סימטריה ביחסי הכוחות בין הצדדים, צד אחד לפעמים מטפס על השני. אבל למילה העברית "טיפוס" ולאחיותיה הנרדפות חסר משהו. אולי זה קשור לכך שהמילה mount באנגלית היא גם פועל וגם שם עצם: mount הוא גם סוס או בעל חיים אחר שניתן לרכב עליו. כך, לפחות עבורי, כשאנשים משתמשים במילה בהקשר מיני, הם לא רק מבארים את האקט, אלא גם מציירים תמונה של שני סוסים מזדווגים, כשהזכר מטפס על הנקבה הכנועה מאחור וחודר אליה. כאשר אני קורא סיפור אירוטי באנגלית ומופיע בו משפט כגון she mounted him with her strapon, השפה האנגלית מצליחה במילה אחת לקשור את המתרחש עם החייתיות הבסיסית העמוקה שבאקט.

למרות שהקדשתי מחשבה לנושא, לא הצלחתי למצוא מילה מקבילה בעברית שמגלמת בתוכה את המשמעות המדויקת של המקור. אם למישהו או מישהי כאן יש הצעות, אני אשמח לשמוע.

לפני חודש. 29 באוק׳ 2020, 18:51

הסתובבנו בגלריה בשקט המעונב שמאפיין אנשים שיש להם יותר מדי זמן פנוי ופחות מדי מה לעשות איתו. זרועה הייתה נעולה בשלי והיא נצמדה אלי, פרט לרגעים בהם ניגש אליה מישהו מהנוכחים וביקש לתת לה מחמאה או לומר שהוא מעריץ. יכולתי לחוש במבטים שלהם נעוצים בנו, כשחשבו שאני לא מסתכל. רציתי שהערב יסתיים, או לפחות שהשבר הסורי-אפריקאי יחליט שזה הזמן לקבור אותנו ולהעלים את המאורע הזה מקו-הזמן הנוכחי; אך בכל פעם שהרמתי את המבט, היה ברור לי שהתצלומים האמנותיים הגדולים שהיו תלויים על הקירות לא הולכים לשום מקום.

"אתה זוכר את זו?" היא רכנה ולחשה לי באוזן. עיוויתי את פני. זכרתי את התצלום, אך מנקודת מבט אחרת. זכרתי אותה, את השמלה הצמודה שלבשה שהבליטה את החזה שלה, את החיוך המקסים שגרם לי ליפול ברשתה לפני שנתיים, כמו גם את רגליי השעונות על כתפיה ואת התחושה של איבר הפלסטיק שמנסר בתוכי. לא זכרתי כלל את המבע שהיה נסוך על פני, תערובת של עונג וייסורים, שצילמה בזמן האקט, משום שלא ראיתי אותו אף פעם, עד היום. מתחת לתצלום התנוססה כותרת סתומה. 

היו לה מודלים רבים, והם היו פזורים בתנוחות שונות ברחבי הגלריה. היא ידעה להלך על הקו הדק בין פורנוגרפיה לאמנות. אחרי התערוכה האחרונה שלה לפני שנה היא הפכה לצלמת מבוקשת של מיניות האדם, ושנינו התרגלנו מהר מאד לשתות יינות בוטיק ולאכול גבינות עבשות. לא חשבתי שהיא תצליח לשכנע אותי אי פעם להופיע באחת היצירות שלה. אחרי שיחה קצרה עם מנהל קרן גידור, היא עצרה אותי ליד תמונה אחרת.

"ואת זו? זוכר?" ידעתי שהיא בכוונה מובילה אותי במסלול דטרמיניסטי שתוכנן במיוחד עבורי. בלעתי את הרוק. הופעתי שם, עירום, על שש, ומאחורי הוא עמד, גבוה, תמיר ושרירי. ידיו אחזו במותניי ואגנו היה צמוד אלי. נזכרתי בתחושה שלו בתוכי - חם, ממלא, יותר חלק ופחות כואב ממה שציפיתי. הוא התנשא מעלי בתצלום, כאל יווני שבמקרה החליט להשתעשע עם אחד הצעצועים שלו, ואני, לעומתו, הייתי מובס. היא הייתה פרפקציוניסטית וזכרתי כמה מוזר זה הרגיש: להיות כך פעור, מפושק וחשוף מול שניהם, בשעה שהיא חילקה הוראות ודיברה על עדשות ומוקדים אופטיים.

"אתה יודע," אמרה בשקט ובקריצה, וידה רפרפה על ישבני כשאיש לא התבונן, "התקשרתי אליו יותר מוקדם היום. הוא הזמין אותנו אליו הביתה הערב, כדי לחגוג. אתה תודה לי אחר כך שבחרתי בשבילך את הפלאג הגדול יותר מוקדם היום."

 

לפני חודש. 27 באוק׳ 2020, 20:26

מה שאני מוצא יפה במיוחד בתמונה הזו - פרט לעובדה שהיא לבושה והוא לא - הוא האיבר המתנדנד שלו, שנשאר מחוץ לאקט, חסר שימוש. זו אחת האמירות האולטימטיביות על ביטול הגבריות שלו מחד, ומאידך על הפוקוס שהישבן שלו מקבל כאיבר המין העיקרי באקט.

 

לפני חודש. 27 באוק׳ 2020, 19:13

אחת השאלות המעניינות בכל מדיה פורנוגרפית היא, עם מי אתם בדיוק מזדהים? אני משוכנע שיש נשים שקוראות את הבלוג היו בצד המקבל בתמונה הזו, וגברים שבצד הנותן, ואני מקווה שהגיף הזה מעלה בהם זיכרונות עבר נעימים. אבל החלק המסקרן הוא דווקא אלה שלא מזדהים ישירות עם התפקיד הברור מאליו: הנשים שמסתכלות בערגה על הזין ומנסות לדמיין איך זה ירגיש אם היה להן אחד כזה, והוא היה קבור בתוך ישבן מושלם כמו שבתמונה; או הגברים שתוהים איך זה ירגיש להיות במקומה, אילו תחושות זה יעורר בהם, ומה ילמדו על עצמם אם זה אי פעם יקרה.

 

לפני חודש. 27 באוק׳ 2020, 18:50

הקירות במשרד היו מעוטרים לעייפה בתעודות מעונבות וכמה תמונות אבסטרקטיות, אולי מהתקופה המוקדמת של קנדינסקי, לא הייתי בטוח. ישבנו כמדי שבוע בכיסאות שלנו, זה מול זה. כמנהגה, היא עירסלה בלוק כתיבה בחיקה, ועקבה בדריכות אחרי כל מה שסיפרתי לה. היה לי קר, כמו תמיד. כשהגעתי אליה לראשונה, לפני חודשים ספורים, הייתי צריך לבקש ממנה לחזור מספר פעמים על הבקשה שלה - להתפשט? כאן? לגמרי? את בטוחה? היא הנהנה במקצועיות הטיפוסית שלה, והסבירה לי כיצד הא-סימטריה מפשיטה את המטופלים שלה מההגנות שלהם, תרתי משמע. "אנחנו במרחב מוגן," אמרה. "אתה יכול להיות פגיע כאן. אתה צריך להיות פגיע. אני רוצה להבין את הבעיות שלכם לעומקן, ללא מגננות."

השאלות שלה השתנו משבוע לשבוע, אך היה חוט מקשר ביניהן. איך המצב בבית? איך הסקס? האם המריבות פחתו? היא הייתה משרבטת משהו בבלוק הכתיבה שלה בין שאלה לשאלה, לעתים מהנהנת, אך לרוב ממוקדת בי. בהתחלה הייתי נבוך, והתשובות היו קצרות. עם חלוף הזמן התרגלתי, והשיחה הפכה יותר טבעית, על אף המעמד המוזר. היו מפגשים בהם התעניינה במערכות יחסים קודמות שהיו לי. פעם דיברנו על פנטזיות, והיא ביקשה ממני להדגים כיצד אני מענג את עצמי. במפגש אחר, שאלה על מקום העבודה, ומה טיב יחסיי עם הבוסית. היה נראה שעובדת היותה אישה עניינה אותה במיוחד.

אחר כך הובילה אותי אל שולחנה, כרגיל. היא דיברה אלי בזמן שחגרה את איבר הפלסטיק למותניה, והורתה לי להתכופף ולסכך את עצמי באמצעות הבקבוקון שהגישה לי. כשהחזרתי לה את הבקבוק, היא אזקה את ידיי ואת רגליי לפינות השולחן, ותוך כדי טרחה להסביר כל שלב ושלב. היה לה קול רדיופוני, קטיפתי, עם נימה עניינית ומרגיעה, וכשהייתה משוחחת עימי כך, לרוב הייתי פשוט מאבד פוקוס ונותן לקול שלה לשטוף אותי. "הבעיה בקשר שלכם," הסבירה, "היא שאתה מתקשה לשחרר שליטה ולתת לה להוביל. היוזמה שלך שיחקה לטובתך כשחיזרת אחריה, אבל עכשיו, כשאתם כבר נשואים, אתה צריך לשנות את הגישה שלך מהיסוד. אנחנו נעבוד יחד למחוק את הגבריות הבעייתית הזו שטיפחת כל כך הרבה שנים. החדירות השבועיות האלה הם חלק חשוב במערך הטיפולי, ועבור רוב המטופלים הן מהוות אקט מרכזי לשינוי מרכז הכובד ביחסים שלהם. עכשיו עצום את עיניך ושחרר אוויר באיטיות, והתרכז בתחושת החדירה ובחוסר האונים המוחלט."

 

 

 

לפני חודש. 24 באוק׳ 2020, 19:00

היא שכבה לידי בעצלתיים, ידה נעה מעלה ומטה על איברי באיטיות מהפנטת. לפעמים, כשהייתי מרצה אותה מספיק, הייתה מתכרבלת כך לידי וגומלת לי. שכבנו יחד, זרועי סביבה וידה נעה במעגלים מהורהרים על חזי.

"סיפרתי לך פעם על פנטזית האונס שלי?" היא שאלה לפתע.

הבטתי בה, מופתע. "לא. לא ידעתי שיש לך פנטזיות כאלה. חשבתי שאת תמיד אוהבת להיות בשליטה."

"טיפשון, לא שלי. שלך," היא צחקקה.

"אה," אמרתי. כמו תמיד, היא מצאה את הדרך לגרום לי למעוד על המלים של עצמי. "זה לא כזה מפתיע. בכל פעם שאת עם הסטרפאון זה די בולט."

"לא," היא אמרה, מהורהרת. "זה לא נחשב. אתה אוהב את זה."

"אז מה?"

"לא יודעת. משהו אחר," היא המשיכה לעסות אותי בהיסח הדעת. "משהו שלא היית אוהב. משהו שהיה גורם לך להיאבק קצת, ואז להבין שאתה לא יכול לעצור את זה."

היה לה מבט חולמני בעיניים. שאלתי את עצמי מה מסתתר מאחוריהן, אבל נתתי לה להמשיך 

"איך קוראים לבוס ההוא שאתה שונא? יותם?" שאלה לפתע.

"שי," אמרתי, והעוויתי את פני. לא ממש אהבתי את הכיוון הזה.

"כן, יובל. הייתי רוצה להזמין את שי לכאן, לאכול ארוחת ערב. הייתי משכרת אותך - לא יותר מדי, מספיק כדי שלא תוכל להיאבק, אבל כדי שעדיין תבין מה קורה, שתרגיש את הכל. ואז לתת לו את הסימן ולראות אותו מכניע אותך, קורע ממך את הבגדים, ולוקח אותך כמו חיה, על השולחן במטבח. הוא גם ככה יותר גדול וחזק ממך. אני הייתי צופה בך נאבק, ונכנע. הייתי רוצה לראות את הנקודה הזו בה אתה נשבר. אני אעזור לו. אני אחזיק את הידיים שלך מאחורי הגב ואקשור אותן, ואז אצפה בכאב של הבגידה בעיניך, כשתבין ששנינו מעורבים בזה, שאני לא בצד שלך באמת. ואני אצפה בו דופק אותך כמו סמרטוט, איפה שאני ואתה אוכלים את ארוחות הבוקר שלנו ביחד. אתה תגמור ותגמור ותגמור, ולא תוכל לעשות שום דבר בעניין. בסוף אני אלווה אותו לדלת ואנשק אותו לשלום, ואגיד לו תודה. מגיע לו."

היה בקול שלה משהו שקט, דטרמיניסטי. זה היה מפורט מדי בשביל אילתור. התחלחלתי מהמחשבה על מספר הפעמים בו ודאי הריצה את התרחיש הזה בראשה.

"זה מזעזע," אמרתי לה מבלי כמעט להניע את שפתי. 

הרצינות משה מפניה בין רגע, והיא שוב חזרה להיות עצמה, וציחקקה. "ברור," אמרה. "זה לא היה אונס אם לא, אבל זו רק פנטזיה, טיפשון. אתה תגמור בשבילי עכשיו בכל זאת, נכון? אני רוצה שתגמור אחרי ששמעת את הסיפור הזה," הוסיפה, והאיצה את תנועות ידה.