היא שכבה לידי בעצלתיים, ידה נעה מעלה ומטה על איברי באיטיות מהפנטת. לפעמים, כשהייתי מרצה אותה מספיק, הייתה מתכרבלת כך לידי וגומלת לי. שכבנו יחד, זרועי סביבה וידה נעה במעגלים מהורהרים על חזי.
"סיפרתי לך פעם על פנטזית האונס שלי?" היא שאלה לפתע.
הבטתי בה, מופתע. "לא. לא ידעתי שיש לך פנטזיות כאלה. חשבתי שאת תמיד אוהבת להיות בשליטה."
"טיפשון, לא שלי. שלך," היא צחקקה.
"אה," אמרתי. כמו תמיד, היא מצאה את הדרך לגרום לי למעוד על המלים של עצמי. "זה לא כזה מפתיע. בכל פעם שאת עם הסטרפאון זה די בולט."
"לא," היא אמרה, מהורהרת. "זה לא נחשב. אתה אוהב את זה."
"אז מה?"
"לא יודעת. משהו אחר," היא המשיכה לעסות אותי בהיסח הדעת. "משהו שלא היית אוהב. משהו שהיה גורם לך להיאבק קצת, ואז להבין שאתה לא יכול לעצור את זה."
היה לה מבט חולמני בעיניים. שאלתי את עצמי מה מסתתר מאחוריהן, אבל נתתי לה להמשיך
"איך קוראים לבוס ההוא שאתה שונא? יותם?" שאלה לפתע.
"שי," אמרתי, והעוויתי את פני. לא ממש אהבתי את הכיוון הזה.
"כן, יובל. הייתי רוצה להזמין את שי לכאן, לאכול ארוחת ערב. הייתי משכרת אותך - לא יותר מדי, מספיק כדי שלא תוכל להיאבק, אבל כדי שעדיין תבין מה קורה, שתרגיש את הכל. ואז לתת לו את הסימן ולראות אותו מכניע אותך, קורע ממך את הבגדים, ולוקח אותך כמו חיה, על השולחן במטבח. הוא גם ככה יותר גדול וחזק ממך. אני הייתי צופה בך נאבק, ונכנע. הייתי רוצה לראות את הנקודה הזו בה אתה נשבר. אני אעזור לו. אני אחזיק את הידיים שלך מאחורי הגב ואקשור אותן, ואז אצפה בכאב של הבגידה בעיניך, כשתבין ששנינו מעורבים בזה, שאני לא בצד שלך באמת. ואני אצפה בו דופק אותך כמו סמרטוט, איפה שאני ואתה אוכלים את ארוחות הבוקר שלנו ביחד. אתה תגמור ותגמור ותגמור, ולא תוכל לעשות שום דבר בעניין. בסוף אני אלווה אותו לדלת ואנשק אותו לשלום, ואגיד לו תודה. מגיע לו."
היה בקול שלה משהו שקט, דטרמיניסטי. זה היה מפורט מדי בשביל אילתור. התחלחלתי מהמחשבה על מספר הפעמים בו ודאי הריצה את התרחיש הזה בראשה.
"זה מזעזע," אמרתי לה מבלי כמעט להניע את שפתי.
הרצינות משה מפניה בין רגע, והיא שוב חזרה להיות עצמה, וציחקקה. "ברור," אמרה. "זה לא היה אונס אם לא, אבל זו רק פנטזיה, טיפשון. אתה תגמור בשבילי עכשיו בכל זאת, נכון? אני רוצה שתגמור אחרי ששמעת את הסיפור הזה," הוסיפה, והאיצה את תנועות ידה.