הקירות במשרד היו מעוטרים לעייפה בתעודות מעונבות וכמה תמונות אבסטרקטיות, אולי מהתקופה המוקדמת של קנדינסקי, לא הייתי בטוח. ישבנו כמדי שבוע בכיסאות שלנו, זה מול זה. כמנהגה, היא עירסלה בלוק כתיבה בחיקה, ועקבה בדריכות אחרי כל מה שסיפרתי לה. היה לי קר, כמו תמיד. כשהגעתי אליה לראשונה, לפני חודשים ספורים, הייתי צריך לבקש ממנה לחזור מספר פעמים על הבקשה שלה - להתפשט? כאן? לגמרי? את בטוחה? היא הנהנה במקצועיות הטיפוסית שלה, והסבירה לי כיצד הא-סימטריה מפשיטה את המטופלים שלה מההגנות שלהם, תרתי משמע. "אנחנו במרחב מוגן," אמרה. "אתה יכול להיות פגיע כאן. אתה צריך להיות פגיע. אני רוצה להבין את הבעיות שלכם לעומקן, ללא מגננות."
השאלות שלה השתנו משבוע לשבוע, אך היה חוט מקשר ביניהן. איך המצב בבית? איך הסקס? האם המריבות פחתו? היא הייתה משרבטת משהו בבלוק הכתיבה שלה בין שאלה לשאלה, לעתים מהנהנת, אך לרוב ממוקדת בי. בהתחלה הייתי נבוך, והתשובות היו קצרות. עם חלוף הזמן התרגלתי, והשיחה הפכה יותר טבעית, על אף המעמד המוזר. היו מפגשים בהם התעניינה במערכות יחסים קודמות שהיו לי. פעם דיברנו על פנטזיות, והיא ביקשה ממני להדגים כיצד אני מענג את עצמי. במפגש אחר, שאלה על מקום העבודה, ומה טיב יחסיי עם הבוסית. היה נראה שעובדת היותה אישה עניינה אותה במיוחד.
אחר כך הובילה אותי אל שולחנה, כרגיל. היא דיברה אלי בזמן שחגרה את איבר הפלסטיק למותניה, והורתה לי להתכופף ולסכך את עצמי באמצעות הבקבוקון שהגישה לי. כשהחזרתי לה את הבקבוק, היא אזקה את ידיי ואת רגליי לפינות השולחן, ותוך כדי טרחה להסביר כל שלב ושלב. היה לה קול רדיופוני, קטיפתי, עם נימה עניינית ומרגיעה, וכשהייתה משוחחת עימי כך, לרוב הייתי פשוט מאבד פוקוס ונותן לקול שלה לשטוף אותי. "הבעיה בקשר שלכם," הסבירה, "היא שאתה מתקשה לשחרר שליטה ולתת לה להוביל. היוזמה שלך שיחקה לטובתך כשחיזרת אחריה, אבל עכשיו, כשאתם כבר נשואים, אתה צריך לשנות את הגישה שלך מהיסוד. אנחנו נעבוד יחד למחוק את הגבריות הבעייתית הזו שטיפחת כל כך הרבה שנים. החדירות השבועיות האלה הם חלק חשוב במערך הטיפולי, ועבור רוב המטופלים הן מהוות אקט מרכזי לשינוי מרכז הכובד ביחסים שלהם. עכשיו עצום את עיניך ושחרר אוויר באיטיות, והתרכז בתחושת החדירה ובחוסר האונים המוחלט."