ceci n'est pas une blog

מכל הרגעים, זה היה האהוב עליה ביותר: השקט שלפני הסערה. הרגע בו הייתי שרוע לפניה, מפושק, פתוח וממתין, רגלי באוויר; בו הצמידה את הראש המסוכך של האיבר שלה לפי הטבעת שלי. לעתים חשתי שהיא אוהבת את הציפיה יותר מאשר את האקט עצמו. עיניה היו תרות בשקיקה אחר שלי, בעודה מחככת בי את הראש במעגלים קטנים. היא יכלה לשקוע בתוכי ללא שום בעיה. נדרש רק מעט כוח, אך היא בכוונה הייתה מותחת את המעמד. היא ניזונה מהחשמל הסטטי ששרר בין שנינו, מהכוח המוחלט שאחזה בידיה. לעתים הייתה חודרת אלי באיבחה חדה, דומיננטית, להזכיר לעצמה שהיא יכולה. לרוב, העדיפה להסתנן לתוכי אט אט. לעתים היה מבקשת ממני לתאר לה את התחושות שעוברות בי עם כל סנטימטר נוסף, ולעתים הייתה מספרת לי על התחושות שעוברות בה בקול חולמני. כשהייתה שוקעת בי עד הסוף, היה המבע המצועף מתפוגג, והיה נדמה שהיא מתעוררת מחלום שחלמה. היא הייתה מזדקפת ואוחזת בירכי, מזכירה לעצמה ששעת המשחק חלפה, ואומרת, "תסתכל אלי. אני רוצה לראות הכל."