נסענו בכביש 40 בחזרה מארוחת הערב. היא הייתה במצב רוח מהורהר, ושנינו קיווינו שאף שוטר לא יעצור אותנו בשעת לילה כה מאוחרת אחרי שארבעתנו פירקנו בקבוק של קברנה סובניון יחד.
"אני רוצה לתת לך ספאנקינג," היא אמרה לפתע.
"את רוצה מה?" לקח לי כמה רגעים להתפקס ולהבין מה שאמרה.
"הלילה, כשנגיע הביתה. לפני שנלך לישון. אני אהיה עדינה. זה לא יכאב, אני מבטיחה," היא אמרה שוב, בשקט האופייני לה.
זה לא היה טיפוסי. היא בדרך כלל הייתה פאסיבית. ומכל הדברים, דווקא את זה?
"מאיפה זה הגיע פתאום?" ניסיתי להתרכז בכביש בשעה שחשבתי על הדרך המוצלחת ביותר להניא אותה מהרעיון.
"אני לא יודעת. זה פשוט משהו שתמיד רציתי לנסות," אמרה. בעורקים שלי זרם יותר מדי יין כדי לרדת לעומקו של עניין, והחלטתי שעדיף לקטוע אותו באיבו.
"בשום פנים ואופן לא." אמרתי. מזוית העין ראיתי שהיא מעקמת את שפתה התחתונה, כפי שנהגה לעשות כשלא קיבלה את מבוקשה, אבל היא לא התווכחה. את שאר הנסיעה בילינו בשתיקה. ניסיתי לחשוב מאיפה הגיע הרעיון הזה, ומה הציף אותו. אולי זה הגיע מאחת החברות הפמיניסטיות הרדיקליות שלה.
יותר מאוחר, כשנכנסו למיטה והנחתי את ידי על כתפה, היא התהפכה הרחק ממני ואמרה בפשטות, "אני עייפה. לילה טוב."
"טוב," השבתי. הייתי עייף, ולא חיפשתי עימות. התהפכתי בעצמי וכיביתי את האור. תוך שניות ספורות נרדמנו.
* * * *
למחרת בבוקר לא דיברנו הרבה. בלילה, כשהתכוננו לישון והחלקתי את ידי במעלה כותונת הלילה שלה, היא הסיטה אותה ונתנה בי מבט מרתיע שהבהיר לי שאינה מעוניינת. חשתי כעס לרגע, ואז התנשפתי ושיחררתי. אם היא רוצה להתנהג בילדותיות, אין בעיה. שוב ישנו גב אל גב. למחרת, הסיפור חזר על עצמו, וגם ביום שאחריו. דיברנו מעט בין לבין, ואחרי שבועיים, כשהתכוננו לשינה בדממה, החלטתי שהגיע הזמן לשים סוף לאיוולת.
"בסדר," נעמדתי לצידה.
"בסדר מה?" שאלה.
"אני אעשה את זה."
היא הרימה את ראשה והביטה בי ארוכות. אז נדמה שהתרצתה. "אוקי," אמרה בפנים חתומים, והצביעה על ברכיה. "התפשט," אמרה.
"כאן? עכשיו?" היא תפסה אותי בהפתעה. לא חשבתי שנעשה משהו מיד, אבל היה נראה שהיא כבר החליטה. "כן," ענתה, והתבוננה בי בציפיה.
הרגשתי מגוחך למדי כשהפשלתי את מכנסי הפיג'מה ואת התחתונים ונשכבתי בחיקה על המיטה. היא העבירה את ידה בריפרוף על הישבנים שלי, חוככת בדעתה. לא הייתי מוכן לצליל החד שחתך לפתע את הדממה בחדר השינה שלנו, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. ואז - דממה.
"אתה יכול להתלבש," אמרה.
נעמדתי והרמתי את מכנסיי. היא צדקה, זה באמת לא כאב.
* * * *
למחרת בבוקר, כשסיימנו לשתות את הקפה ונעמדתי כדי לעשות את הכלים, היא נעמדה מאחורי וידיה נשלחו לפנים לחבק אותי. היא לחשה באוזני, "אני עומדת לעשות לך את זה שוב."
"כאן? עכשיו?" הופתעתי. אתמול בלילה לא היה כל כך גרוע, אבל לא הייתי מוכן לשאלה.
"כן. אתה לא צריך לעשות כלום. רק אל תזוז," היא אמרה.
ידיה השתחלו אל תוך מכנסיי, ולפני שיכולתי למחות, היא גלגלה אותם מטה והותירה אותי ערום מהמותניים מטה ליד הכיור. ידה שוב ליטפה את אחורי מספר פעמים, ואז התרוממה ונחתה בחוזקה. המכה הייתה יותר חזקה מאתמול בלילה, וכשסיימה אחרי דקה קצרה הייתי אדום ומעט כואב. היא הרימה את המכנסיים בחזרה למקומם, השחילה את החגורה למקום ונשקה ללחיי. "כדאי שתסיים לשטוף את הכלים," אמרה. "אתה מבזבז מים."
* * * *
בשבועיים שלאחר מכן סיגלנו לעצמנו שיגרה, ומצאתי את עצמה שרוע על ברכיה - לרוב במיטה או בספה שבסלון - בערב ובבוקר. התקשורת בינינו חזרה לעצמה, והיא חזרה להיות חייכנית כמנהגה. כשניסיתי שוב לגעת בה הייתה מסתובבת וטוענת שאינה במצב רוח מתאים,
באחד הערבים כשחזרתי הביתה שמעתי את קולה שזור בקולו של גבר זר שלא הכרתי. הנחתי את תיק העבודה במבואה וניגשתי לסלון. הם היו שניהם ישובים שם. היא ציחקקה והניחה את ידה על ירכו. כשראתה אותי, הזדקרה והכירה בינינו. קראו לו ירון. הם עבדו יחד במשרד. היא הזכירה אותו בעבר באופן שולי, ולקח לי כמה שניות למקם אותו. הוא נראה שונה ממה שציפיתי. הצעתי לו לשתות והוא סירב בחיוך מנומס, אך היא ביקשה שאביא לה משקה קר. כשחזרתי עם הכוס המלאה, היא הורתה לי להניח אותה על השולחן לידה, ואז טפחה על ירכיה, כפי שעשתה כל ערב. הבטתי בה מבלי להבין.
"אל תדאג," היא אמרה. "סיפרתי לו עלינו - עליך. הוא היה קצת סקרן. זה בסדר, הוא רק יסתכל."
הסתכלתי עליה. לא ידעתי אם היא מתבדחת איתי, אך המבע שלה הבהיר לי במהרה שהיא רצינית לחלוטין. האדמתי.
"חשבתי שהתרגלת לזה," אמרה.
כשראתה שאני קפוא, נעמדה לצידי. נימת קולה השתנתה. "זה ממש שטויות. אנחנו נסיים תוך דקה. אני אדאג שזה ישתלם לך," לחשה לי.
הייתה לה דרך מיוחדת לשכנע אותי. שכבתי שם, בחיקה, במכנסיים מופשלים. הוא ישב בכורסה ממול. היא מיששה אותי תחילה בעדינות לפני שהחלה לסטור לישבן החשוף. היא הייתה יותר אגרסיבית מבדרך כלל. אולי זאת הייתה דרכה להתגאות ולהראות למישהו אחר עד כמה אני מסוגל לספוג. יותר מאוחר באותו הלילה, לאחר חודש של מניעה, היא טיפסה עלי. לקח לי אולי דקה עד שגמרתי בתוכה בעוצמה. החזקתי אותה קרוב אלי והיא עירסלה אותי וליטפה את ראשי. "היית כל כך טוב הלילה," לחשה.
* * * *
ירון שב והצטרף אלינו לפרקים, אולי פעמיים או שלוש בשבוע. תמיד צפה בשקט מהצד מבלי לנוע. באחת הפעמים היא ביקשה ממנו להתיר את חגורת המכנסיים שלו. זה כאב הרבה יותר מהיד שלה, אך היא לא חזרה וניסתה זאת שוב. כנראה שהיה משהו יותר מדי מנוכר עבורה בהעדר המגע. באחד הערבים, כשהפשלתי את מכנסי ועמדתי להשתרע על ברכיה כרגיל, היא עצרה בעדי.
"אני רוצה שהוא יעשה את זה הערב," אמרה בשקט.
כבר הכרתי את הטון הזה. הגנבתי לעברו מבט מהיר. הוא נראה נינוח לגמרי, כמעט לא מעוניין. היא תלתה בי את עיני העגל הכחולות שלה. אולי זה כי שתינו קצת לפני כן. אולי היא שיכרה אותי במכוון, אבל באותו הרגע, באותו המקום, זה לא נראה לי משוגע לחלוטין. זה יסתיים ממילא תוך דקות ספורות. לא רציתי עוד ויכוח.
המגע שלו היה חזק בהרבה משלה, וכאב בהרבה. זה כמעט הפתיע אותי. היא ישבה לצידנו והחזיקה את ראשי בחיקה. אצבעותיה הארוכות ליטפו את שערי והיא אמרה כמה היא גאה בי. היא לא הפסיקה גם אחרי שסיים, והגישה לו בקבוק קטן. שמעתי את הפיה נפתחת, והרגשתי חומר קריר וחלחלק מטפטף עלי, ואחריו את ידו המחוספסת מורחת אותו בעדינות. "זה ירגיע אותך," אמרה בקול מנחם. ידה הפנויה הצטרפה לשלו, והם חקרו אותי יחד. חלפה בי צמרמורת. עם כל תנועה ידו התקרבה למרווח שבין שני הפלחים, עד שאצבעו התחככה הלוך ושוב כנגד פי הטבעת. התנשמתי בכבדות.
"אל תפחד," אמרה ברוך. "זה ירגיש כל כך טוב, אני מבטיחה."
