ceci n'est pas une blog

מכל הרגעים, זה היה האהוב עליה ביותר: השקט שלפני הסערה. הרגע בו הייתי שרוע לפניה, מפושק, פתוח וממתין, רגלי באוויר; בו הצמידה את הראש המסוכך של האיבר שלה לפי הטבעת שלי. לעתים חשתי שהיא אוהבת את הציפיה יותר מאשר את האקט עצמו. עיניה היו תרות בשקיקה אחר שלי, בעודה מחככת בי את הראש במעגלים קטנים. היא יכלה לשקוע בתוכי ללא שום בעיה. נדרש רק מעט כוח, אך היא בכוונה הייתה מותחת את המעמד. היא ניזונה מהחשמל הסטטי ששרר בין שנינו, מהכוח המוחלט שאחזה בידיה. לעתים הייתה חודרת אלי באיבחה חדה, דומיננטית, להזכיר לעצמה שהיא יכולה. לרוב, העדיפה להסתנן לתוכי אט אט. לעתים היה מבקשת ממני לתאר לה את התחושות שעוברות בי עם כל סנטימטר נוסף, ולעתים הייתה מספרת לי על התחושות שעוברות בה בקול חולמני. כשהייתה שוקעת בי עד הסוף, היה המבע המצועף מתפוגג, והיה נדמה שהיא מתעוררת מחלום שחלמה. היא הייתה מזדקפת ואוחזת בירכי, מזכירה לעצמה ששעת המשחק חלפה, ואומרת, "תסתכל אלי. אני רוצה לראות הכל."

היה לה את החיוך הלבבי הרגיל שלה כשפתחה את הדלת, זה שהמיס אותי בפעם הראשונה שפגשתי בה. היא חיבקה אותי במבואה כמו בכל שבוע, חיבוק חברי ללא מעצורים. הרחתי את הבושם שלה. 

היא הובילה אותי לסלון. הוא כבר הספיק להגיע לפני, והם ישבו ושוחחו לפני שהגעתי. ניהלנו את הסמול-טוק הרגיל, כמו בפעם הקודמת. מה נשמע, איך בלימודים, איך בעבודה החדשה. היא נשמעה כמעט מתנצלת כשאמרה שיש לה פגישה נוספת בתשע בערב אחרינו. לא היה אכפת לי. היא שאלה איך אני מרגיש אחרי שבוע אחרון. משכתי בכתפי, והיא הנהנה. 

אחר כך השתררה השתיקה המביכה, כמו בפעם הקודמת, כששנינו פשטנו באיטיות המגושמת שלנו את בגדנו והנחנו אותם בפינת החדר, מקופלים. עמדנו מולה, עירומים. היא נטלה את ידי ועזרה לי להתמקם ברגליים מפושקות מול הספה. שמעתי אותו נע מאחורי. הרגשתי את אצבעותיה מושחות את חומר הסיכה הקר בעדינות האופיינית לה, ואחר כך אותו, דוחף פנימה בעקשנות הטיפוסית לו. הוא לא היה גדול במיוחד, וכבר הייתי רגיל אליו. עצמתי את עיני והתרכזתי בתחושה.

היא הסתכלה עלינו - עליו, נכנס ויוצא בתנועות אגן מחזוריות, נחיריו מורחבים מעט, רתום למטרה לשמה הגיע; ועלי, שעון על הספה, במבט מרוחק מעט, מנסה להתרכז בתחושה. היא אהבה תמיד לראות את האיבר שלי מתנדנד בין רגלי כמטוטלת בשעה שחדר אלי, שריד לגבריות שלא היה בה צורך בסלון שלה. 

היא ליטפה את זרועי בעדנה. בכל זמן אחר הייתי מתמסר לה, אבל הפעם קיוויתי בסתר ליבי שתפסיק. המגע הנשי שלה הסיח את דעתי, בשעה שניסיתי למקד את עצמי בתחושות שבאקט. קיוויתי שהשבוע סוף סוף אגמור. אלה היו החוקים שלה. ימי שלישי בערב, אצלה בסלון, אני והוא. היה אסור לי לגעת בעצמי, לא במהלך השבוע, לא עכשיו. "אם תרצה לגמור," אמרה לי בהתחלה, "זה יוכל לקרות רק בדרך אחת: בלי ידיים, כשהוא בתוכך." זה היה השבוע הרביעי, ולא ידעתי אם אוכל לשאת עוד שבוע של התנזרות. כל יום היה מאבק בפני עצמו. בשבועיים הראשונים קיוויתי שזה לא יקרה. עכשיו רק קיוויתי שזה כבר יסתיים, שאוכל לנסות ולחזור לאיזשהו סוג של נורמליות. איך היא בכלל שיכנעה אותי לעשות משהו כזה? הייתה לה דרך מיוחדת, מכושפת, להשיג את מה שרצתה.

ידיה פתחו אט אט את הכפתורים שבחולצה שלה, והיא פשטה אותה, ואחריה את החזייה. היו לה שדיים מושלמים, זקורים, והיא נעמדה לפנינו. "משהו בשביל שניכם," אמרה, וחייכה את אחד החיוכים המסתוריים שלה. הרגשתי אותו מגביר את הקצב מאחורי, ותהיתי למי משנינו זה יעזור לגמור קודם.

אנחנו נשב על הספסל בגינה הציבורית, ואני אסמן לך באצבעות, בדיוק כמו שאני עושה בבית, כששנינו לבד, כשאני רוצה שתביא לי את הסטרפאון.

אתה תסתכל עלי ולא תבין. כאן? עכשיו? בפארק? זו בכל זאת שעת ערב, אבל מישהו עוד יכול לעבור.

אני אחווה שוב, ואתה תניד בראשך. בסופו של דבר תבין, ותניד בראשך. לא הפעם, תגיד. זה יותר מדי. יש לי חברים. יש לי עבודה. זה מוגזם. אנשים נורמלים לא עושים דברים כאלה. זה בכלל לא חוקי, שתדעי לך.

אני אהנהן. אני מבינה אותך. באמת. אני כמעט אנשום לרווחה, למענך. ואז אקום ואלך ואשאיר אותך שם, באמצע המשפט.

אתה תתקשר אלי, ותשלח מיסרונים. תחילה תכחיש, תעמיד פנים שלא אמרנו כלום. אז תכעס, ותאשים. כשלא אענה לך, תעלם לזמן מה, ואני אהיה עצובה, כי אני אדע שגם אתה עצוב. ואז, משום מקום, תשלח לי מסרון אחד, קטן, ואחריו עוד אחד, ותתמקח. אולי באוטו, בלילה, בחניון נטוש? אולי בצפון, ליד נחל, היכן שאין אף אחד? ואני רק אשלח לך מילה אחת בחזרה בכל פעם.

לא.

אולי זה יקח ימים, אולי שבועות. אני לא אספור. אני לא מתחשבנת. אולי זה יהיה בבוקר, אולי זה יהיה בצהריים, כשתגיע ממך ההודעה לה אצפה. אני רק אחייך חיוך קטן לעצמי.

יותר מאוחר, בלילה, תעמוד רכון על הספסל לאור הירח במכנסיים מופשלים, ואני אחדור אליך ואפמפם, ממש כאילו אנחנו בחדר השינה שלי. אני רק אצטער שאתה פונה הרחק ממני, ושאני לא יכולה לראות את ההבעה שעל פניך בשעה שהזוג הצעיר חולף על פנינו. 

"אני חושבת שמתחשק לי לתת לך סטירה," היא אמרה, תוך כדי שרכנה מעל הצלחת שלה ואכלה מהסלט.

הלעיסות שלי הואטו. בחנתי אותה בדאגה קלה. "מה?"

"משהו בך יושב כך מולי, מביט בקערה שלך, מדגדג אצלי איזה משהו."

"עשיתי משהו?" שאלתי בהיסוס, חושש מהתשובה.

"לא. זה לא באמת קשור אליך, רק מתחשק לי."

"אוקי," אמרתי לאט, והתכוננתי לשוב וללעוס, אך היא הבהירה לי שיש לה תוכניות אחרות. "תבלע," אמרה.

שוב עצרתי והתבוננתי בה. היא הייתה רצינית. היה לה את הפרצוף הזה שעטתה כשידעה שהיא הולכת להשיג משהו. זה היה יום ארוך, ולא היה לי כוח. חשבתי על מה יקרה אם אומר לא. לעסתי לאט ובלעתי את המנה בקושי רב.

"אני הולכת לתת לך סטירה עכשיו. אתה מוכן?" שאלה. "אל תדאג, היא לא תהיה חזקה מדי. רק מספיק חזקה כדי שתרגיש מוקטן."

הנהנתי. היא רמזה לי לרכון אליה, ואז ידה התרוממה ונחתה בכוח על לחיי השמאלית. לא ידעתי האם לצפות לכאב, אך לא ציפיתי כלל לצליל החד שליווה אותה. חשתי את הלחי מאדימה.

"זה היה נחמד," היא אמרה. "נהנית?"

"לא," אמרתי בקצרה.

"זה כאב?"

"לא כל כך."

"עומד לך?"

הרגשתי את עצמי מאדים עוד יותר. "כן."

"נהדר," היא ענתה, ושבה לאכול, כאילו כלום לא קרה. "יותר מאוחר, בערב, כשאני אחדור אליך, אתה תתאר לי בפירוט איך זה מרגיש לקבל עוד אחת כזו בדיוק כשאתה גומר."

עמדתי על ארבעה במרכז המיטה, ערום לגמרי, רגלי מפושקות, והרגשתי את האצבעות העדינות הכרוכות סביב איברי נעות מעלה ומטה בחושניות, ואת איברה נעוץ עמוק בתוכי מאחור.

ניסיתי לא לחשוב על הגניחות ברקע. הסטתי מעט את מבטי מעט הצידה. היד נעצרה, ועלתה מעלה וסובבה את ראשי בעדינות, כדי שלא אפספס אף פריים. שמעתי אותה מצקצקת מאחורי. שוב שלחה את ידה לפנים. אצבעותיה נכרכו סביבי והמשיכו במלאכתן. היא הכירה כל סנטימטר בי וידעה כיצד להביא אותי אל הקצה ולהשאיר אותי שם. יכולתי לחוש בהבל פיה על אוזני, על ברכיה מאחורי בשמלה הפרחונית שלה. היא לא אמרה כלום, רק התמקדה בי, מוודאת שאינני עוצם את עיני או משפיל אותן.

ניסיתי לחשוב על השדיים שלה. אבל לא יכולתי להתעלם מהמסך שמולי. המצלמה התמקדה בגבו ובישבנו של גבר שרירי. איברו הארוך היה שקוע כמעט כולו בישבנו החלק של גבר שני, שנשען על ידיו וברכיו על המיטה, ערום, מגולח, חלק, גופו צנום ובהיר ואיברו מתנדנד קדימה ואחורה. לא היה אפשר לראות את פניהם אך היה אפשר לשמוע אותו נאנק. היה אפשר לראות את גופו הנערי נרעד עם כל תנועת אגן של הזכר הראשון, הדומיננטי, שבעל אותו בנמרצות.

היא הגבירה את הווליום כדי לוודא שאשמע היטב את הגניחות שלהם.

"אתה רוצה לגמור?" לחשה לי.

לא ראיתי את פניה מאחורי, אבל ידעתי שעל שפתיה מרוח אותו חיוך קטן של ניצחון. היא אהבה להעמיד אותי במילכוד הזה בכל פעם מחדש.

"לא," אמרתי, מתנשם בכבדות.

"חבל מאד," אמרה. "אני דווקא רוצה שתגמור."

היא הגבירה את הקצב שלה - של הסטרפאון ושל היד יחדיו - בתיאום עם התנועות על המסך.

"מעניין. אתה תמיד טוען שאתה לא נהנה, אבל תמיד עומד לך כמו אבן."

"זה לא הוגן," התנשפתי. "את נוגעת בו."

"זה בסדר," היא לחשה. "אל תתבייש. אתה יכול להודות שאתה קצת נהנה. אתה יודע, זה לא ממש משכנע אם אתה מכחיש אבל גונח כמו בחורה כשאני מזיינת אותך."

היא ידעה על איזה כפתורים בדיוק עליה ללחוץ כדי להעביר אותי מעבר לקצה. היא התאימה את תנועותיה לגברים שעל המסך. כשגמרתי היה זה כשהגבר הראשון, רחב הכתפיים, נאנק בעצמו וננעץ באחוריו של הבחור שמתחתיו.

נאבקתי כדי להסדיר את נשימותי. לא מיהרתי לשום מקום. ידעתי שאחר כך תבואנה השאלות. נהנית? גמרת חזק? איך הרגשת? איך זה גורם לך להרגיש, כשאתה חש את ההנאה מהגמירה אבל צריך להסתכל על שני גברים מזדיינים ככה? אתה נמשך לגברים? לא? איך תרגיש אם גבר אחר יזיין אותך? איך תרגיש אם אני אסתכל עליכם? תהיה מוכן לעשות את זה למעני? אתה תרצה שאעודד אתכם? איך תרגיש אם אני אאונן ואגמור? אם אני אהנה מזה? אם הוא יגמור בתוכך וימלא אותך בזרע? אם אצלם אתכם? אם אשלח לך את התמונות כשתהיה בעבודה, כדי להזכיר לך מה עשית? אם אבקש ממך לשלוח לי צילום שלך מאונן עליהן בשירותים?

הסקרנות שלה הייתה אינסופית והיא הייתה בלתי נלאית. היא התישה אותי. עצמתי את עיני וספרתי עד עשר.

לפתתי את המעקה מולי. ממרום הקומה השישית הבטנו יחד מטה על האנשים ההולכים לדרכם ברחוב. בריזה נעימה של תחילת סתיו פרעה את שערך. הרגשתי את גופך מאחורי שלי, שדייך הגדולים נמעכים אל החולצה שלי. אם מישהי מהאנשים למטה היה מביט למעלה, הוא היה רואה גבר מביט מהמרפסת ומאחוריו אישה המשעינה את ראשה על כתפו. הוא לא היה רואה את המכנסיים המופשלים, או שומע את הקולות הגסים של חומר הסיכה בעודך הולמת את עצמך אל תוכי שוב ושוב. הצמדת את פיך לאוזני ולחשת.

"מה אתה חושב שהאנשים למטה היו חושבים אם הם היו יודעים שאני בועלת אותך כרגע?" 

לפני שהספקתי לענות, ידך נשלחה לפנים ואחזה באיבר הזקור שלי. היא החליקה עליו מעלה ומטה בעצלתיים.

"אני אוהבת כשאחרים רואים אותך ככה, ברגליים מפושקות, מקבל אותי אליך כל כך יפה. אולי מאוחר יותר נחזור על זה בחדר השינה, ונצלם את מה שהאנשים שם למטה לא יכולים לראות. אולי נעלה סרטון חדש לערוץ שלנו. תרצה להראות להם כמה אתה אוהב להיחדר? כמה אתה צריך שאישה כמוני תחדור אליך שוב ושוב? אתה תגנח עבורם כמו שאתה רוצה לעשות עכשיו אבל לא יכול?"

התנשפתי. רציתי לענות לה, אבל הייתי צריך להתרכז כדי לא לאבד שיווי משקל. תנועות האגן שלה נהיו יותר פראיות. ידעתי שהיא מנסה לגרום לי להיאנח או לגנוח, או לזוז בצורה שאולי תסגיר את מה שקורה בתוך הדירה מתחת לקו הראייה. זה היה משחק פסיכולוגי עבור שנינו, וידעתי שהיא נהנית מחוסר האונים שלי ומהעובדה שאני לא יכול לתת דרור לתחושות שהתחוללו בתוכי, כפי שאני עושה כששנינו לבד, בחדר.

כשהרגשתי את הזרע מתפרץ היא הגבירה את קצב השיפשוף שלה. לא יכולתי להחניק קריאת עונג חדה. בחורה צעירה מהרחוב הרימה מבט משתומם, לראות במה מדובר.

"אתה תשחק נגד שנינו הפעם," היא אמרה. לידה ישב גבר בחולצת טריקו וג'ינס. ראיתי אותו אצלה בעבר. נדמה לי שהם היו חברים מספסל הלימודים. "אני ואוהד נחשוב ביחד בתור שלנו. אתה תישאר ערום."

"יהיה טיימר הפעם?" שאלתי.

"לא. כשיגיע התור שלך, אוהד יתמקם מאחוריך ויחדור אליך. אתה יכול לקחת את הזמן שלך, אבל אם הוא יגמור בשלב כלשהו במהלך המשחק, זה יחשב כהפסד עבורך."

הנהנתי, והסתכלתי בכלים המסודרים על הלוח. 

"אני מקווה בשבילך שאתה חושב מהר. ירדתי לו לפני שבאת. אני חושבת שהוא קרוב." היא חייכה וקרצה לעברי. קיפלתי את המכנסיים שלי והנחתי אותם על הכיסא בפינת החדר.

היא גהרה מעלי, הולמת בי עם הסטרפאון ומעודדת אותי לגנוח, לבקש ממנה עוד. אחר כך, כששנינו שכבנו זה לצד זה, מנסים לאזן במעט את נשימותינו הכבדות, היא ניגבה את הזרע מבטני באצבעה והגישה לי אותה אל הפה.

חבל שאת לא יכולה לגמור ככה, אמרתי לה. אבל אני גומרת, היא תיקנה אותי. לא, הסברתי לה, התכוונתי ככה. עם זרע. חבל שהסטרפאון שלך עשוי מפלסטיק, וכשאת גומרת הוא לא פולט זרע, כמו זין אמיתי, עמוק לתוכי. זרע כזה שאומר, התחת הזה שלי; שמסמן את הטריטוריה שלו, כמו שזכר אלפא מסמן טריטוריה. שמקבע את המעמד שלי בהיררכיה המינית בינינו. זרע שממלא אותי בחמימות ונוזל אחר כך ומטפטף מפי הטבעת.  סימון לשאת איתי לכל מקום. סוג של קולר, אבל בלי כל התיאטרליות המשעממת של בדסמ. סימון שמזכיר לי איך פישקת את רגליי לרוחב, גהרת מעלי ופערת אותי. כזה זרע.

היא חשבה לרגע. "אני לא יכולה לעשות את זה," אמרה. "אבל יובל יכול. אני אשכנע אותו. תרצה שבפעם הבאה הוא יחליף אותי? אני אלטף לך את הראש ואחזיק אותך, ואתה תסתכל עמוק אל תוך עיני בשעה שהוא נוהם וננעץ עמוק בתוכך וממלא אותך?"

היא נתנה לשאלה לשקוע, ושנינו נותרנו שכובים על גבינו זמן מה לפני שעניתי.

בוא, היא אמרה לי. אני אשב פה, על הכיסא במטבח, ואתה תשב עלי. אנחנו נסתכל אחד בשני, ואתה תנמיך את עצמך לאט לאט, עד שתרגיש את האיבר שלי נוגע בפי הטבעת שלך, מבלי לעצור. אני אביט בעיניך ואתה תביט בעיני כשהשריר שלך יפתח ואני אכנס אליך, ואתה תרד עד שעיניך יהיו רק קצת מעל שלי ואוכל להרגיש את פלחי הישבן שלך נמעכים כנגד מכנסי הג'ינס שלי. אני אמשיך להביט בך כששוב תעלה, ואז שוב תרד. הורדתי את החולצה והחזייה במיוחד בשבילך. אני רוצה שתרגיש את העור שלך כנגד שלי, שיהיה לך נעים. אני לא אגע בך ואתה לא תיגע בעצמך. אני אחזיק במותניך ואעזור לך. אני רוצה שתדבר איתי, בעודי מתבוננת בפניך, ושתספר לי כל דבר שאתה מרגיש. אם תגנח מספיק יפה, אני ארשה לך להיצמד אלי, להצמיד את האיבר שלך לביטני ולהתחכך. אם תשתחרר ותרכב כמו זונה, אולי תתחכך מספיק מהר כדי לגמור, ואולי לא. עכשיו בוא.

האיבר השחור החליק לתוכי אט אט, ללא תנועות פתאומיות, בנחישות ובידיעה שבמוקדם או במאוחר ינעצו כל חמש-עשרה הסנטימטרים שלו בתוכי. כשהייתה לגמרי בתוכי נעצרה ונתנה לי זמן להסתגל לעצם הזר שהחדירה אלי. לאחר כחצי דקה התחילה לנוע, כהרגלה, פנימה והחוצה, באיטיות חסרת פשרות.

עצמתי את עיני וניסיתי לדמיין את תנועות האגן שלה. חשתי בחזה שלך נמעך אל גבי חשוף מבעד לחזייה.

"אל תעצום עיניים," היא אמרה בקול נוקשה.

פקחתי אותן. לא יכולתי שלא להסתכל על שירה, שישבה על הכיסא מולי וצפתה במתרחש בסקרנות גלויה.

"זה פחות טוב אם אתה עוצם עיניים. אתה יכול לשכוח את מקומך," היא לחשה לי. היא אחזה בראשי בעדינות ודאגה להפנות אותו ישירות אל שירה. היא רק חייכה. חשתי באדמומיות שמתפשטת בפניי.

לא אמרתי דבר. התחושה של הדילדו, מחליק לפנים ולאחור על בלוטת הערמונית שלי, הוציאה אותי משיווי משקל. ניסיתי להסדיר את נשימותי. שעה ארוכה לא נשמע כל רחש בחדר פרט לצליל שיצרו ירכיה כשפגעו בישבני, והנאקות שהשמעתי לסירוגין. חשתי באיברי הזקור, מתנדנד לפנים ולאחור בקצב. ידעתי שאסור לי לגעת בעצמי. לא ידעתי כמה זמן הייתי שרוע כך, אך בשלב מסוים היא האטה ואז עצרה לחלוטין. רציתי שתמשיך. רציתי לגמור, אך לא העזתי לבקש זאת.

"היית ילד טוב. אתה יכול לקום," היא התנשפה.

נעמדתי אט אט, מנסה להסדיר את הנשימה הכבדה שלי. שלחתי את ידי אל המכנסיים והתחתונים שלי שהיו שרועים על הכיסא לידי, אך היא הפטירה, "אין צורך. אני מעדיפה שתשאר ככה." לא התווכחתי איתה. "שירה ואני צריכות ללכת ולהכין מטלות לקורס, אבל אולי היא תרצה להשתמש בך אחר כך."