סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ceci n'est pas une blog

לפני 4 שנים. 16 באוקטובר 2020 בשעה 10:03

החדר היה שקט במיוחד. פה ושם נשמעה צעקה מהרחוב, אבל רוב האנשים התכנסו בבתיהם בצהריי יום שישי עצל והיו עסוקים בהכנות לארוחת שישי. התריסים היו פתוחים לרווחה. שכבתי שם, עירום, שרוע על גבי, בעודה מסיימת למשוח את חומר הסיכה על הסטרפאון שהתנדנד בין רגליה. היא הייתה לבושה בשמלה קיצית שהתאימה ליום השרבי ששרר בחוץ. כשסיימה, סימנה לי להתקרב לקצה המיטה ולהניף את רגלי באוויר, ובידה השניה הרימה את מצלמת הוידאו הקטנה וכיוונה אותי אלי.

"למה כל כך חשוב לך לצלם?" שאלתי.

היא עצרה והתבוננה בי, אך לא הורידה את המצלמה.

"אתה יכול להעריך סרט או ציור טובים," אמרה, לאט. "גם זה סוג של אמנות, ואתה הקנבס שלי. הפנים שלך הולכות לצייר את אחד הציורים היפים ביותר. אתה קודם כל הולך לחשק את הפה שלך ולהתרכז, כשתרגיש את הראש של הזין שלי נצמד אליך. אתה תבלע את הרוק שלך ותתלה בי עיניים כשאלחץ, ואני רוצה להנציח את התחינה הזו - שאזוז לאט, שאהיה עדינה. כשהאיבר יחליק על פני בלוטת הערמונית שלך וישלח זרם בכל גופך הפה שלך יפתח, ואחריו העיניים שלך, כשתבין שזה באמת קורה, ושפתחת את עצמך והורדת את המגננות שלך, ונתת לאישה לחדור אליך. אני רוצה לצלם את כל מה שיקרה אחר כך: איך עם כל כניסה ויציאה שלי, אקלף ממך עוד שכבה ועוד שכבה. אני רוצה לראות אותך חופשי, ומשוחרר, וגונח. מקבל אותי בתוכך, ומקבל את עצמך ואת מקומך הנחות בהיררכיה הזו שתיווצר בינינו. מוותר על האגו שלך. זה יקרה גם בעתיד, אבל הפעם הראשונה היא היפה ביותר. אני רוצה להנציח את היופי הזה, ואני רוצה שנצפה בזה ביחד בכל פעם שאבעל אותך בפינה אחרת בבית שלי."

היא התקרבה והצמידה את הראש המסוכך אל החור שלי. נורית ההקלטה האדומה והקטנה הבהבה. חישקתי את שפתי.

"אתה מוכן?" היא חייכה. 

לפני 4 שנים. 16 באוקטובר 2020 בשעה 9:15

כרעתי על ארבע על השטיח במרכז הסלון. הוא עמד מאחורי, והיה מרוכז בתנועות האגן שלו. אני ניסיתי להתרכז בכל דבר אחר, אך אי אפשר היה להתעלם מהתנע שלו. בזוית העין ראיתי אותן, יושבות לידנו, על הספה, עם כוסות היין המלאות-למחצה. הראשונה הייתה ג'ינג'ית, גבוהה, בג'ינס וחולצת טריקו צמודים למדי. היא ישבה, רגל על רגל, וצפתה בשנינו במבט מעט משועשע. היא אחזה בידה הימנית במצלמת וידאו קטנה, והתמקדה לסירוגין בפניי ובתנועות האגן שלו.

"אני אוהבת לרסן אותו במהלך השבוע. הוא יודע שאם הוא רוצה איזשהו פורקן, זאת ההזדמנות היחידה שלו. אני מוצאת שזה הופך אותו הרבה יותר ... חייתי."

היא רכנה ונשכה בשובבות את תנוך האוזן של האישה השנייה, שהביטה בנו, מרותקת, כבכל סוף שבוע. היא לא אמרה דבר כשהג'ינג'ית שלחה את ידה הימנית במעלה ירכה ואל תוך מעמקי שמלתה.

"את יודעת, הוא יכול גם לשמש אותך אחר כך, אם תרצי," לחשה באוזנה. "הוא נהדר. הוא לא מחזיק המון זמן, אבל תמיד מוכן לעוד סיבוב תוך זמן קצר."

"לא," קולה של האישה השנייה היה שקט, קטן.

"מה שתגידי, קטנטונת. נראה שהם נהנים ביחד. לכי ותמלאי לעצמך את היין. נראה שכמעט ונגמר לך."

יותר מאוחר, כששתיהן נכנסו לחדר השינה ביחד, הוא הניח אותי על שולחן האוכל בכניסה לבית, פישק את רגלי וחזר וחדר אלי. אף פעם לא החלפנו בינינו יותר מדי מלים. לא היה לנו על מה. הייתה לו חיבה מיוחדת למצוא פינות ותנוחות חדשות בכל פעם שנפגשנו; כמעט היה נראה שהוא מסוקרן מעיצוב הפנים שלנו. כשגמר, היה זה תוך כדי נהמה נמוכה, כמעט מתגלגלת, בשעה שידיו אחזו בכוח ברגלי, הצמידו אותי אליו ושיתקו אותי. לא היה בזה צורך. כבר הפסקתי להתנגד מזמן ממילא. חשתי בזרע המטפטף ממני בשעה שהחליק והלך למטבח להכין לעצמו משהו לאכול.

לפני השינה בחדר האורחים בדק שמצלמת המעקב מחוברת כראוי. ידעתי שהן יצפו בנו מחדר השינה הסמוך. אולי הן יחקו אותנו, ואולי סתם יחדירו אצבעות אחת לשניה. הוא בחר סרטון בפורנהאב, משהו בנאלי על זוג לסביות, בזמן שטיפס מאחורי ושב ושיקע את עצמו בי. הוא גמר לפני הסרטון, התכרבל והלך לישון. ידעתי לא לצפות לשינת לילה רצופה. תמיד היה מעיר אותי בשתיים או שלוש, כשהיה חוזר מהשירותים, מוכן לסיבוב נוסף. היינו לרוב שכובים על הצד, אני בעיניים עצומות למחצה והוא ברצף תנועות החלטיות שהביאו אותו לפורקן תוך זמן קצר, שמילא אותי בחמימות.

בבוקר, כששתי הנשים נכנסו לחדר, הוא היה שעון לאחור במיטה במכנסיים מופשלים, ואני ישוב מעליו, בעירום. הוא נע בתוכי בעצלתיים, וידיו, שאחזו במותניי, דאגו להעלות ולהוריד אותי בתנועות איטיות ומבוקרות. הפעם היה ניכר שהוא לא ממהר. האישה השנייה תמיד התעקשה לצפות בנו בבוקר, מוקדם. הג'ינג'ית עמדה לידה, והסטרפאון שחובר למותניה התדלדל בין רגליה בחוסר מעש.

"הוא גמר?" היא שאלה בקולה הקטן.

"פעמיים," אמר הגבר שבתוכי. "אתמול, לפני שהלכתי לישון, ובאמצע הלילה, כששכבנו על הצד."

"והמצלמה?" שאלה והפנתה את ראשה.

"עדיין רצה."

האישה הקטנה הסתכלה בנו בלי לפצות פה. הג'ינג'ית רכנה ואמרה כביכול אל תוך אוזנה, אך בקול די רם כדי שנשמע את דבריה בבירור.

"הוא נולד לזה, החבר שלך. את צריכה להיות גאה."

השנייה הנהנה בעצבנות קלה, אך לא התיקה את מבטה ממני.

"בואי," אמרה הג'ינג'ית, ומשכה אותה בחזרה לחדר השינה. "אני רוצה לראות כמה תצעקי כשתהיי באותה התנוחה שלו."

לפני 4 שנים. 15 באוקטובר 2020 בשעה 15:54

ישבנו במסעדה ואכלנו את הסושי שלנו. שתיתי מולם סאקה, אבל לא ממש נגעתי בדג. כולנו צחקנו. הוא נראה קצת עצבני, אבל היא הייתה נינוחה, פתוחה, וסיפרה איך הם נתקעו בטיול בטיול ברומניה במלון עם שירותים מקולקלים. צחקתי, וסיפרתי להם על הטיסה האחרונה שלי לטוקיו. היה לה קול נשי עדין ורך. הם היו צעירים ממני בכעשר שנים. מתחת לשולחן, ידה ליטפה את שלי. ידעתי שהוא יודע, אבל הוא לא עשה דבר. ודאי אחר כך, בנסיעה חזרה הביתה, הם ידברו על זה. אולי הם יריבו כי הוא עוד לא מוכן, ואולי הוא יבין שיכול להיות שזה באמת קורה. מה שבטוח, הם יזדיינו כמו שני שפנים כשיגיעו הביתה.

* * * * *

נהמתי בעודי הולם את עצמי אל תוכה. תנועותיי היו עמוקות ואגרסיביות, ואף על פי כן, מבטינו הצטלבו, בעודה שרועה על גבה, והיא השיבה לי במבט עיקש וחדור מטרה לא פחות. הוא עמד לצידה והחזיק את רגליה מפושקות למעני. ידעתי שהפורקן קרוב, וידי נאחזו בירכיה והצמידו אותי אליה. איברי פעם בתוכה פעם אחר פעם במשך דקה ארוכה, עד ששכך. מחיתי את אגלי הזעה ממצחי ויצאתי, והיא סימנה לו. הוא יכל לראות את שאריות הזרע נוטפות מפי הטבעת שלה. ידעתי שהוא שונא את החלק הזה, אבל העדיף אותו על האלטרנטיבה: זה היה קרוב לתקופה בחודש בה היא הייתה אמורה לבייץ. הוא כרע ברך בין רגליה הפעורות לרווחה והצמיד את פיו לפי הטבעת שלה וינק. הלכתי למטבח שלהם כדי להרתיח מים לקפה.

* * * * *

האורות בסלון ביתי היו מעומעמים כשהוא פתח את הדלת ונכנס. עברו חמישה ימים מאז מיכל נסעה לכנס שלה בארצות הברית. ישבי על הספה בסלון וצפיתי בטלוויזיה. כשראיתי אותו נכנס, הנהנתי מבלי לומר דבר. לא דיברנו בינינו כמעט, גם לא כשהיינו לבדנו. הוא הניח את תיק העבודה שלו במטבח ונכנס למקלחת קצרה. כשיצא, ערום, סימנתי לעבר הספה החד-מושבית לצידי. כשהוא ניגש לכרוע לפניה ברך, עצרתי בעדו.

"היא רוצה לראות את הפנים שלך הפעם," אמרתי לו.

ניכר היה שהבין את מה שאמרתי, אבל הוא התנהל בכבדות, מנהל בתוכו איזשהו מאבק פנימי לפני שנכנע. הם כולם עוברים את השלב הזה, במוקדם או במאוחר. אם מחנכים אותם נכון, לרוב אין בעיות מיותרות. הוא נענה לבקשה ונשכב על הספה על הגב. אחזתי ברגליו ביד אחת ועזרתי לו להניף אותן באוויר, ולהניח אותן על כתפי. בידי השנייה התרתי את אבזם החגורה והנחתי למכנסי לצנוח אל הרצפה. התחתונים ירדו אחריהם. כשכיוונתי את עצמי אל עבר הישבן שלו, הקפדתי גם להפנות את מצלמת הפלאפון אל פניו. הראש הספוגי של האיבר שלי נצמד אל החור המשומן שלו. הוא אחז במשענת הספה מאחוריו בזמן שהתחלתי להסריט.

"אל תעצום את העיניים. אנחנו רוצים לראות את המבט שלך כשאגמור בתוכך הפעם."

לפני 4 שנים. 2 ביוני 2020 בשעה 16:50

עברית נועדה להיכתב ולהיקרא מימין לשמאל, ולכן משפטים אמורים להיכתב לרוחב, לא לגובה (אלא אם כן סין או קוריאה כבשו אותנו ולא קיבלתי את המזכר).

כשאתם

שמים לכל

היותר שתי

מלים

בכל 

שורה

בפוסט

שלכם

לוקח לי

עשרים

דקות

לגלול למטה

עד סוף

הפוסט.

זה 

לא

הופך אותו

ליותר

עמוק,

זה רק 

מחמיר לי

את

תסמונת

התעלה

הקרפאלית שלי.

לפני 4 שנים. 2 ביוני 2020 בשעה 16:35

הוא היה נמוך, רזה, ביישן. לא מישהו שהייתי שם אליו לב בהכרח, אלמלא חלקנו דירה ליד האוניברסיטה. דיברנו על משחקי מחשב ועל מדע, מה שמדברים עליו שני סטודנטים בשנה שניה של הנדסת חשמל. החברה שלו הייתה משעשעת כמעט כמוהו: נמוכה, מעט מלאה, עם שיער ורוד צבוע ומניפסט אנטי-פטריאכלי כמו של כל מיני סטודנטיות שנה ראשונה במדעי החברה. חיבבתי את שניהם. הכפתורים שלה היו כל כך גלויים שכמעט לא נהניתי ללחוץ עליהם ולהסביר לה למה אני חונך אנאלית כל בחורה שאני יוצא איתה כבר בדייט השלישי, לכל היותר הרביעי. אבל עדיין נהניתי.

הם היו רובצים הרבה בבית וזה לא הפריע לי, במיוחד כשהייתי שומע אותה נאנקת מהצד השני של הקיר. הוא תמיד היה שקט, אבל היא הייתה מספיק קולנית עבור שניהם. באחד הערבים כשחזרתי מוקדם מדייט מאכזב, הגניחות היו רמות מהרגיל. הנחתי את המפתחות על הדלפק במטבח וניגשתי לדלת החדר, שבניגוד לפעמים קודמות הייתה פתוחה. כנראה לא ציפו לחברה. באיטיות ובדממה של מתבונן מנוסה נשענתי על המשקוף והשקפתי אל תוך החדר. היא כרעה על ברכיה מאחוריו על המיטה ואחזה במותניו. הוא רכן לפניה על ארבע, בראש מושפל ועיניים מכוסות, בעוד איבר הפלסטיק שלה ננעץ בו בתנועות מחזוריות ומכאניות. 

כשהבחינה בי לא עשתה כל מאמץ להסתתר, ולא גילתה שום סימני מבוכה. היא חייכה בתמהיל של התרסה גאווה, מבקשת לומר "תראה מה אני יכולה לעשות". עמדתי שם דקה, אולי שתיים, מצליב עימה מבטים, עד שהחדשנות מיצתה את עצמה ועזבתי אותם לנפשם. אחר כך, כשיצאה למרפסת והצטרפה אלי לסיגריה, לבושה בשורטס ובחולצת טריקו גדולה עליה בשתי מידות, השקפנו אל הרחוב הריק והחשוך בשקט. 

"נהנית?" שאלה, כשהעשן התנדף.

"במובן האנתרופולוגי," עניתי ביובש.

היא ציחקקה, ואז נשענה בגבה אל המעקה והישירה אלי מבט. "רוצה לחנוך אותי?"

הסתכלתי עליה. היא הייתה חמודה, והיה לה חן מהסוג שרק שריטה עמוקה יכול לייצר. אמדתי את האופציות שעמדו בפני. "לא אכפת לו?"

"הוא יתרגל." חייכה.

כשיצא לבסוף מהחדר, לבוש בטרנינג זרוק, תחתוניה כבר היו על הרצפה ואני הייתי מאחוריה, שקוע עמוק בתוך פי הטבעת שלה. ידי האחת אחזה במותניה והצמידה אותה אל הקיר, וידי השנייה הייתה קבורה בין רגליה. עיניה היו סגורות והיא ניסתה להתרכז. הקולות שהפיקה לא היו רמים כמו אלה שהשמיעה יחד איתו, אבל הם היו שונים, גרוניים, חייתיים בהרבה. הוא הסתכל עלינו במבט שעירב בתוכו מבוכה, תדהמה, בגידה, ועמד במבואה בלי לזוז. הוא יתרגל, חשבתי. באותו הרגע יותר עניין אותי אם היא מקערת מספיק את גבה כדי שאוכל לחדור אליה עמוק ככל הניתן. 

מאותו היום דברים השתנו בדירה הקטנה. היא כבר לא טרחה להסתיר את הפעילות של שניהם, ולא פעם הייתי מגיע הביתה ומוצא את דלת חדר השינה שלו פתוחה ואותו בתנוחה חדשה עליה חשבה באותו הבוקר. גם אני לא התאמצתי להסתיר דבר. להיפך, היה משהו נעים בדיסוננס הקוגנטיבי שהשתרר בינינו. הוא לא היה אומר דבר כשהיה חוזר מיום לימודים ארוך ומוצא אותה על ברכיה בין רגלי בעודי צופה בתוכנית כזו או אחרת בטלוויזיה. הוא באמת התרגל. גם כשהיא הביאה פעם את אחת החברות הגבוהות שלה. יכולתי לשמוע את שתיהן מדברות בהתלהבות, כאילו היא מדגימה שמלה יפה שמצאה בחנות יד שניה ולא בועלת את בן זוגה על המיטה מול אישה נוספת. אחרי שסיימו לשחק, דיברנו קצת. קראו לה מיכל. חייכתי אליה, והיא חייכה אלי בחזרה. 

------------

אחרי שסיימנו את הלימודים איבדנו קשר. אני מצאתי עבודה בסטארט-אפ באזור הרצליה, והיא נכנסה לדירה שהותרתי מאחורי. הוא כרכר סביבה כמו שרק בחור בן 22 יודע לכרכר סביב החברה הראשונה שלו. ממכר משותף שמעתי שהם התארסו ועמדו להתחתן. לכן הופתעתי לשמוע את קולו הסדוק מעברו השני של הקו ערב אחד. הוא סיפר לי שנפרדו, שעזבה אותו בשביל מישהו אחר. הקשבתי לו בשתיקה, והצעתי לו לבוא אלינו אם הוא מעדיף לא להיות לבד באותו הערב. הוא אמר שיגיע קצת יותר מאוחר.

כשהגיע, מיכל מזגה לו יין והוא סיפר לנו את פרטי המקרה. מיכל ישבה לצידו לאורך כל השיחה וליטפה את זרועו. היה לה אופי אימהי, מנחם, כזה שאוסף ציפורים פצועות ומתנדב בעמותות לילדים בסיכון. בשלב מסוים קמה ונכנסה לחדר השינה, בזמן שאני מזגתי לו כוס יין נוספת. כשיצאה, איבר פלסטיק היה כרוך סביב למותניה. עברו כמה רגעים עד שהתעשת, אך הוא לא עשה כל מאמץ לקום או לזוז ורק תלה בה עיניים מבולבלות. היא ניגשה אליו ובעדינות האופיינית לה עזרה לו לקום, להוריד את מכנסיו. היא השעינה אותו ברוך ובחמלה על משענת הספה והצמידה אליו את ראש הפלסטיק הצמיגי. ואז נשענה קדימה. עקבתי אחריהם באותה סקרנות אנתרופולוגית טיפוסית לי, וכשהחלטתי שנמאס לי, הפשלתי את מכנסיי בעצמי וניגשתי אליהם, מלטף את גבה של מיכל. חיכיתי בסבלנות לרגע בו תסיים ואתפוס את מקומה. 

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 1 ביוני 2020 בשעה 16:15

היא תולה בי עיניים אובדות, מתחננות. אני מביט לתוכן בחזרה בציפיה דרוכה. בכל זאת, לא כל יום אישה עם בעל וילד ומשרד אדריכלות מצליח נאלצת לעמוד בחניון תת קרקעי ריק ולהשתין על עצמה. היא שתתה מספיק בירה בפאב קודם, אבל זה קשה לה. אני יודע, ועוזר לה. הרעש המצלצל של הסטירה שנוחתת על לחיה הימנית מצלצל בכל החניון, והאקט משיג את מטרתו מהר: אישוניה מתרחבים פתאום, לחייה הופכות סמוקות, נחיריה מתרחבים במעט. הסכר נפרץ, ואני רואה תחילה את הכתם הכהה שמתפשט במכנסיה, ואז את השלולית שנקווית למרגלותיה. 

כשהיא מסיימת, אני לא אומר לה כלום ורק מניד בראשי. היא מורידה את מכנסיה האלגנטיים מבלי לחלוץ את נעלי העקב שלה, ונשענת לפנים על מכסה המנוע. אני שואל אותה אם עשתה את מה שביקשתי ממנה בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני שבועיים, והיא אומרת בקול חלוש שכן. אני טופח על ראשה ואומר לה שהיא טובה, והיא עוצמת את עיניה. שבועיים בלי לגעת בעצמה או לתת לו לגעת בה, גם אם ניסה ליזום משהו. מעניין אם הוא עוד מאמין לה בכלל כשהיא אומרת שיש לה כאב ראש. כשהם מכבים את האור אני מדמיין אותה שוכבת לצדו בחושך ובוערת. אפילו אני לא מסוגל להעלות בדעתי כמה פנטזיות מטונפות ביקרו במוחה הקודח מאז נפגשנו.

אני מתיר את החגורה שלי ונעמד מאחוריה. כל מגע של החגורה בעורה העדין פוצע את דממת החניון. הקצב איטי, אבל ההצלפות מוסיפות פסים אדומים שבוהקים בניגודיות מרהיבה כנגד גוון החיוור של הישבן שסביבו. אני מרשה לה סוף סוף, אחרי שבועיים, לגעת בעצמה, וידה הרועדת נשלחת במהירות שיא ומתחילה לחפור בתוכה. היא נואשת לסיים את זה כמה שיותר מהר. איפשהו בנבכי מוחה הקודח והמעורפל היא יודעת שיש סיכוי שמישהו בכל זאת יגיע, למרות השעה המאוחרת והפינה המבודדת שבחרנו לעצמנו, והפחד מאכיל את הרעב האינסופי שלה ומעביר בה צמרמורת. כשהיא סוף סוף גומרת לא נותר בה כוח והיא נותנת לעצמה לצנוח אל רצפת הבטון המלוכלכת, ספק נתמכת בידה בצד המכונית. אני עומד מעליה ומסתכל בגופה שעוד מתקפל בעוויתות של עונג. תמיד אלה השקטים שמפתיעים אותך, אלה שלכאורה יש להם הכל אבל מרגישים הכי בנוח כשמישהו מוריד אותם לברכיים על רצפה מטונפת בחניון בלילה.

אני מושיט את ידי ומושך אותה למעלה. יש לה חוב פתוח, והיא תשלם אותו עם השקדים שלה בנסיעה הביתה, לפני שתתקלח אצלי ואחזיר אותה אל האור והחיוכים שמחכים לה בצד השני.

 

לפני 4 שנים. 1 ביוני 2020 בשעה 13:44

זה רשמית הדיח את "כוסמין" מראש רשימת שמות המאכלים שהמציאו אנשים מודחקים מינית.

עריכה: לא יכול להיות שאני היחיד שלא הכיר את הירק הזה עד עכשיו.

לפני 4 שנים. 31 במאי 2020 בשעה 16:22

פנייך משתקפות במראה שעל הקיר ואני לומד אותן. את לרוב שקטה, למעט כמה גניחות קטנות פה ושם, אבל שפתך העליונה תמיד מתעקלת כשאת קרובה לגמירה. אני מאיץ את הקצב מאחוריך ועד מהרה את עוצמת את עיניך ושוקעת ברעד לא-רצוני חזק ואני עוצר, נותן לסערה לחלוף לפני שאני נשלף מתוכך ושנינו קורסים אל תוך הסדינים.

כשהנשימות שלנו מסדירות את עצמן את מסרקת את השיער שלך באצבעותיך, קמה מהמיטה ויוצאת מהחדר. כשאת חוזרת את מושכת אחרייך אותו, מבטו כבוש ברצפה; ומבטך שלך נודד אל שלי, כמו חתולה שמצאה חיה פצועה והביאה אותה אל אדונה, ורוצה לומר, תראה מה הבאתי לך. זה שלי. ועכשיו זה שלך. אף פעם אין טקסיות מיותרת. את משעינה אותו על המזרן בקצה המיטה. פעם היה מנסה עוד להפנות את ראשו ולחפש מפלט, אבל היד שלי הייתה מחזירה אותו למקומו, לוחצת עליו ומצמידה את לחיו למזרן. עם הזמן למד להפסיק להתנגד ולתת לך לצפות בפניו כשאני נצמד אליו מאחור וחודר אליו. אין צורך בהכנות. את דואגת לשמן אותו לפני, ואני ממילא כבר חלקלק מהמיצים שלך.

אתם לא תהיו הזוג הראשון שאילפתי, אך מעולם לא נתקלתי במישהי כמוך, שצמאה לראות את האקט. רובן יוצאות מהחדר. מעטות מביטות בי. את היחידה שמרוכזת כל-כולה בפניו, צדה אחר כל שביב של כאב, השפלה. מה את באמת מחפשת בו מעניין אבל גם אקדמי מדי בשבילי ברגעים האלה. יותר חשוב לי אם הוא מפשק את רגליו מספיק וכמה פי הטבעת שלו צר ונעים.

לפעמים אני מנסה לדמיין מה מתרחש אצלכם אחרי שאני עוזב. האם את מחבקת אותו ואומרת לו כמה את אוהבת אותו? האם את מתארת לו את האקט בעודו כורע בפניך ולשונו תחובה בתוכך, ונהנית לשחק ברסיסים שנותרו מהאגו הגברי המרוסק שלו? או שכשאני עוזב אתם מעמידים פנים שכלום לא קרה, ולמחרת את אורזת לו ארוחת צהריים לעבודה עם פתק קטן עם לבבות, והוא מנסה לאכול אותה ולשכוח מהמפלצת הסאדיסטית שיצאה ממך בלילה לפני?

יש מקומות שאני יודע לא לדרוך בהם. את יודעת שאני לא רחוק מפורקן. כלבות חסרות לב כמוך עושות לי את זה. את מתקרבת אליו עד שהוא מרגיש את הבל הפה שלך, כדי שלא תפספסי את הרגע ההוא שבו הוא יגע בתחתית והעולם יעצור מלכת.

 

לפני 4 שנים. 31 במאי 2020 בשעה 15:17

חזרנו מההורים שלך לקראת חצות. זו נסיעה ארוכה, והשעה מאוחרת. מעניין מה הם היו חושבים עליך אם הם היו יודעים שבמהלך הערב כולו, כשישבת ודיברת איתם על הבחירות האחרונות והעבודה החדשה שלך, שנעוץ לך פלאג עמוק בפי הטבעת? שהסיבה שזעת בצורה קצת מוזרה כשאחותך ביקשה ממך להעביר את הסלט היא משום שאסרתי עליך ללבוש תחתונים? האם הם עדיין היו חושבים שהחיוך של הבת שלהם תמים ומתוק? 

בדרך חזרה ישבת על מגבת ואוננת. היה אסור לך לגמור. כיסוי העיניים מנע ממך לדעת היכן אנחנו בדרך, או כמה זמן נשאר. שעה נסיעה זה הרבה זמן, מספיק בשביל לבנות קרשנדו משמעותי, והייתי יכול להריח אותך כשטיפסנו במדרגות. התפללת שלא נפגוש מישהו מהשכנים, ואני דווקא קיוויתי שכן, אבל המסע הסתיים ללא תקריות מיוחדות. כשהדלת לדירה נפתחה והנחתי את המפתחות, כבר היית מוכנה. הובלתי אותך ביד אל הספה. הנהנתי ופשטת את השמלה במהירות בזק. הפשלתי את המכנסיים ואת התיישבת ללא גינונים מיותרים על הירך שלי. הרטיבות והחום שלך הקרינו עלי, ואת כרכת את זרועותיך סביב לצווארי.

"אל תתאפקי," לחשתי. "את יודעת איך אני אוהב את זה."

את הגסויות שיצאו מפיך בזמן שהתחככת ברגלי החשופה אהבתי יותר מכל. לא ראיתי את פניך אך הרגשתי את לחייך הסמוקות בוערות במבוכה, בעודך בוצעת את גאוותך לנתחים ומשליכה אותם אלי. ההתחלה תמיד הייתה קשה לך. התיאורים הראשונים כאבו, אבל העונג השכיח ממך עד מהרה את ההחפצה והגיחוך שבסיטואציה, והיה נדמה שכל הסכרים נפרצו בזמן שניבלת את פיך. שמות התואר שהדבקת לעצמך מעולם לא חצו את דל שפתי, אבל מלאכתם של צדיקים הרי נעשית בידי אחרים.  ניצלת את החופש שהענקתי לך כדי לחצות את כל הקווים שלא העזת לחצות כשאת לבדך. 

לא הייתי צריך לדרבן אותך, רק להניע את הברך כדי לסמן לך שאת טובה, שהכל בסדר. כשהרגשתי שאת מתקרבת לשיא חיבקתי אותך אלי בחוזקה. הדבר רק הגביר את ההתחככות העיקשת שלך, שהפכה פראית. הרגשתי אותך רועדת במשך דקה ארוכה, ואחריה נשמטת כולך וקרסת לתוכי. ישבנו על הספה שעה ארוכה מבלי לזוז בדממה, מלווים רק בקול נשימותיך הקטועות.

 

לפני 4 שנים. 27 במאי 2020 בשעה 13:32

זאת הייתה דפיקה קטנה, חלשה. היא תהתה אם בכלל שמעו אותה. כשהדלת נפתחה היא כמעט לא הייתה מוכנה לאישה נמוכת הקומה והמתולתלת מצידה השני.

"היי," האישה המתולתלת חייכה לעומתה, ומשכה אותה פנימה לחיבוק קצר. "הקדמת קצת," היא אמרה. "יונתן לא סיים לעבוד, אבל הכנתי בשבילך את כל מה שצריך בחדר האמבטיה. את יכולה להתכונן, אני אחכה לך כאן."

האישה המתולתלת משכה את הבחורה הצעירה אל החדר ודחפה אותה לתוכו בעדינות. לא היה בזה צורך. היא הכירה את הדרך היטב. היא ישבה בחדר האמבטיה הזה פעמים רבות, הכירה את ריח הטחב שלו, את המראה העקומה על הקיר ממנה נשקפה אליה בבואתה. היא הסתכלה על עצמה כמה רגעים, חשבה על השמלה שבחרה באותו הבוקר, ואז נזכרה שזה לא באמת משנה. על הכיור הבחינה בחומר הסיכה ובכיסוי העיניים. 

לקח לה מעט זמן להתפשט ולקשור את הכיסוי מסביב לעיניה. היא ישבה שם, בעלטה, אולי דקה ואולי חמש דקות לפני שהדלת נפתחה. היא הריחה את הבושם של האישה המתולתלת, ושמעה אותה שואלת אותה האם סיימה להתכונן.

"כן," ענתה הבחורה. על אף שהייתה ללא בגדים בבית לא-שלה, חליפת הדברים של שתיהן הייתה עניינית, כמעט מנוכרת.

היא חשה בידה החמה של האישה אוחזת בעדנה בזרועה וידעה שזה הסימן שלה לקום ולהיסחף בחזרה אל הסלון המרוהט. 

"אני צריכה לצאת, לא אוכל להישאר הפעם," אמרה המתולתלת בנימה מתנצלת, בשעה שעזרה לה לכרוע ברך מול הספה ולהישען קדימה. "השארתי את הבגדים שלך באמבטיה. כשהוא יסיים איתך את יכולה להיכנס ולהתלבש שם."

היא חשה באצבע דקיקה נלחצת אל פי הטבעת שלה, מגששת בענייניות יבשה. בודקת האם יש צורך בחומר סיכה נוסף. היא חדרה פנימה ללא כל התנגדות, ולאחר מיכן נשלפה. ידיה נמשכו לאחור מאחורי גבה, והצליל המוכר והמתכתי של סוגר המתכת בישר לה שהאזיקים במקומם. היא לא ניסתה אפילו לבדוק זאת. "הכל בסדר," אמרה המתולתלת וקמה. היא יכלה לשמוע אותה מתהלכת בדירה, אוספת צרור מפתחות כבד, וסוגרת אחריה את הדלת, כאילו אין דבר מוזר בבחורה העירומה שהותירה אחריה, כורעת בסלון ביתה. 

במשך דקות ארוכות היא נותרה לבדה על ברכיה, שעונה כנגד כריות הספה. היא יכלה לשמוע שיחת טלפון עמומה, וידעה שהוא באיזושהי שיחת ועידה בחדר העבודה בקצה הפרוזדור. היא התרכזה בנשימותיה וניסתה להסדיר אותן.

השיחה הסתיימה והדלת נפתחה בשקט. הוא לבש נעליים כבדות שהקישו ברצפת הפרקט כאשר זז בדירה. לבסוף שמעה אותן מתקרבות אליה, ואחריהן את אבזם החגורה נפתח ואת המכנסיים המתחככים בעור בדרכם מטה, אל הרצפה. הוא כרע ברך מאחוריה. הוא לא אמר דבר, והיא הרגישה את הראש הספוגי והנעים של איברו הקשה נלחץ אליה מאחור. היא הכירה את התחושה הזו וידעה מתי להרפות את השרירים ואיך לווסת את הנשימה כדי שהכאב הראשוני יהיה קטן ככל שניתן. כשהיה עמוק בתוכה נתן לה כמה רגעים להסתכל לפני שהתחיל לנוע פנימה והחוצה.

עד מהרה הפכו תנועותיו מהירות. היא עצמה את עיניה והתרכזה בתחושה החמימה והעמומה באזור חלציה. היא תהתה האם גם הפעם תגמור כשימעך אותה כנגד הספה, בדיוק ברגע שהוא נהיה פראי וחסר רחמים, לפני שיגיע לשיא.