הוא היה נמוך, רזה, ביישן. לא מישהו שהייתי שם אליו לב בהכרח, אלמלא חלקנו דירה ליד האוניברסיטה. דיברנו על משחקי מחשב ועל מדע, מה שמדברים עליו שני סטודנטים בשנה שניה של הנדסת חשמל. החברה שלו הייתה משעשעת כמעט כמוהו: נמוכה, מעט מלאה, עם שיער ורוד צבוע ומניפסט אנטי-פטריאכלי כמו של כל מיני סטודנטיות שנה ראשונה במדעי החברה. חיבבתי את שניהם. הכפתורים שלה היו כל כך גלויים שכמעט לא נהניתי ללחוץ עליהם ולהסביר לה למה אני חונך אנאלית כל בחורה שאני יוצא איתה כבר בדייט השלישי, לכל היותר הרביעי. אבל עדיין נהניתי.
הם היו רובצים הרבה בבית וזה לא הפריע לי, במיוחד כשהייתי שומע אותה נאנקת מהצד השני של הקיר. הוא תמיד היה שקט, אבל היא הייתה מספיק קולנית עבור שניהם. באחד הערבים כשחזרתי מוקדם מדייט מאכזב, הגניחות היו רמות מהרגיל. הנחתי את המפתחות על הדלפק במטבח וניגשתי לדלת החדר, שבניגוד לפעמים קודמות הייתה פתוחה. כנראה לא ציפו לחברה. באיטיות ובדממה של מתבונן מנוסה נשענתי על המשקוף והשקפתי אל תוך החדר. היא כרעה על ברכיה מאחוריו על המיטה ואחזה במותניו. הוא רכן לפניה על ארבע, בראש מושפל ועיניים מכוסות, בעוד איבר הפלסטיק שלה ננעץ בו בתנועות מחזוריות ומכאניות.
כשהבחינה בי לא עשתה כל מאמץ להסתתר, ולא גילתה שום סימני מבוכה. היא חייכה בתמהיל של התרסה גאווה, מבקשת לומר "תראה מה אני יכולה לעשות". עמדתי שם דקה, אולי שתיים, מצליב עימה מבטים, עד שהחדשנות מיצתה את עצמה ועזבתי אותם לנפשם. אחר כך, כשיצאה למרפסת והצטרפה אלי לסיגריה, לבושה בשורטס ובחולצת טריקו גדולה עליה בשתי מידות, השקפנו אל הרחוב הריק והחשוך בשקט.
"נהנית?" שאלה, כשהעשן התנדף.
"במובן האנתרופולוגי," עניתי ביובש.
היא ציחקקה, ואז נשענה בגבה אל המעקה והישירה אלי מבט. "רוצה לחנוך אותי?"
הסתכלתי עליה. היא הייתה חמודה, והיה לה חן מהסוג שרק שריטה עמוקה יכול לייצר. אמדתי את האופציות שעמדו בפני. "לא אכפת לו?"
"הוא יתרגל." חייכה.
כשיצא לבסוף מהחדר, לבוש בטרנינג זרוק, תחתוניה כבר היו על הרצפה ואני הייתי מאחוריה, שקוע עמוק בתוך פי הטבעת שלה. ידי האחת אחזה במותניה והצמידה אותה אל הקיר, וידי השנייה הייתה קבורה בין רגליה. עיניה היו סגורות והיא ניסתה להתרכז. הקולות שהפיקה לא היו רמים כמו אלה שהשמיעה יחד איתו, אבל הם היו שונים, גרוניים, חייתיים בהרבה. הוא הסתכל עלינו במבט שעירב בתוכו מבוכה, תדהמה, בגידה, ועמד במבואה בלי לזוז. הוא יתרגל, חשבתי. באותו הרגע יותר עניין אותי אם היא מקערת מספיק את גבה כדי שאוכל לחדור אליה עמוק ככל הניתן.
מאותו היום דברים השתנו בדירה הקטנה. היא כבר לא טרחה להסתיר את הפעילות של שניהם, ולא פעם הייתי מגיע הביתה ומוצא את דלת חדר השינה שלו פתוחה ואותו בתנוחה חדשה עליה חשבה באותו הבוקר. גם אני לא התאמצתי להסתיר דבר. להיפך, היה משהו נעים בדיסוננס הקוגנטיבי שהשתרר בינינו. הוא לא היה אומר דבר כשהיה חוזר מיום לימודים ארוך ומוצא אותה על ברכיה בין רגלי בעודי צופה בתוכנית כזו או אחרת בטלוויזיה. הוא באמת התרגל. גם כשהיא הביאה פעם את אחת החברות הגבוהות שלה. יכולתי לשמוע את שתיהן מדברות בהתלהבות, כאילו היא מדגימה שמלה יפה שמצאה בחנות יד שניה ולא בועלת את בן זוגה על המיטה מול אישה נוספת. אחרי שסיימו לשחק, דיברנו קצת. קראו לה מיכל. חייכתי אליה, והיא חייכה אלי בחזרה.
------------
אחרי שסיימנו את הלימודים איבדנו קשר. אני מצאתי עבודה בסטארט-אפ באזור הרצליה, והיא נכנסה לדירה שהותרתי מאחורי. הוא כרכר סביבה כמו שרק בחור בן 22 יודע לכרכר סביב החברה הראשונה שלו. ממכר משותף שמעתי שהם התארסו ועמדו להתחתן. לכן הופתעתי לשמוע את קולו הסדוק מעברו השני של הקו ערב אחד. הוא סיפר לי שנפרדו, שעזבה אותו בשביל מישהו אחר. הקשבתי לו בשתיקה, והצעתי לו לבוא אלינו אם הוא מעדיף לא להיות לבד באותו הערב. הוא אמר שיגיע קצת יותר מאוחר.
כשהגיע, מיכל מזגה לו יין והוא סיפר לנו את פרטי המקרה. מיכל ישבה לצידו לאורך כל השיחה וליטפה את זרועו. היה לה אופי אימהי, מנחם, כזה שאוסף ציפורים פצועות ומתנדב בעמותות לילדים בסיכון. בשלב מסוים קמה ונכנסה לחדר השינה, בזמן שאני מזגתי לו כוס יין נוספת. כשיצאה, איבר פלסטיק היה כרוך סביב למותניה. עברו כמה רגעים עד שהתעשת, אך הוא לא עשה כל מאמץ לקום או לזוז ורק תלה בה עיניים מבולבלות. היא ניגשה אליו ובעדינות האופיינית לה עזרה לו לקום, להוריד את מכנסיו. היא השעינה אותו ברוך ובחמלה על משענת הספה והצמידה אליו את ראש הפלסטיק הצמיגי. ואז נשענה קדימה. עקבתי אחריהם באותה סקרנות אנתרופולוגית טיפוסית לי, וכשהחלטתי שנמאס לי, הפשלתי את מכנסיי בעצמי וניגשתי אליהם, מלטף את גבה של מיכל. חיכיתי בסבלנות לרגע בו תסיים ואתפוס את מקומה.
