אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ceci n'est pas une blog

לפני שנה. 1 ביוני 2020, 19:15

היא תולה בי עיניים אובדות, מתחננות. אני מביט לתוכן בחזרה בציפיה דרוכה. בכל זאת, לא כל יום אישה עם בעל וילד ומשרד אדריכלות מצליח נאלצת לעמוד בחניון תת קרקעי ריק ולהשתין על עצמה. היא שתתה מספיק בירה בפאב קודם, אבל זה קשה לה. אני יודע, ועוזר לה. הרעש המצלצל של הסטירה שנוחתת על לחיה הימנית מצלצל בכל החניון, והאקט משיג את מטרתו מהר: אישוניה מתרחבים פתאום, לחייה הופכות סמוקות, נחיריה מתרחבים במעט. הסכר נפרץ, ואני רואה תחילה את הכתם הכהה שמתפשט במכנסיה, ואז את השלולית שנקווית למרגלותיה. 

כשהיא מסיימת, אני לא אומר לה כלום ורק מניד בראשי. היא מורידה את מכנסיה האלגנטיים מבלי לחלוץ את נעלי העקב שלה, ונשענת לפנים על מכסה המנוע. אני שואל אותה אם עשתה את מה שביקשתי ממנה בפעם האחרונה שנפגשנו, לפני שבועיים, והיא אומרת בקול חלוש שכן. אני טופח על ראשה ואומר לה שהיא טובה, והיא עוצמת את עיניה. שבועיים בלי לגעת בעצמה או לתת לו לגעת בה, גם אם ניסה ליזום משהו. מעניין אם הוא עוד מאמין לה בכלל כשהיא אומרת שיש לה כאב ראש. כשהם מכבים את האור אני מדמיין אותה שוכבת לצדו בחושך ובוערת. אפילו אני לא מסוגל להעלות בדעתי כמה פנטזיות מטונפות ביקרו במוחה הקודח מאז נפגשנו.

אני מתיר את החגורה שלי ונעמד מאחוריה. כל מגע של החגורה בעורה העדין פוצע את דממת החניון. הקצב איטי, אבל ההצלפות מוסיפות פסים אדומים שבוהקים בניגודיות מרהיבה כנגד גוון החיוור של הישבן שסביבו. אני מרשה לה סוף סוף, אחרי שבועיים, לגעת בעצמה, וידה הרועדת נשלחת במהירות שיא ומתחילה לחפור בתוכה. היא נואשת לסיים את זה כמה שיותר מהר. איפשהו בנבכי מוחה הקודח והמעורפל היא יודעת שיש סיכוי שמישהו בכל זאת יגיע, למרות השעה המאוחרת והפינה המבודדת שבחרנו לעצמנו, והפחד מאכיל את הרעב האינסופי שלה ומעביר בה צמרמורת. כשהיא סוף סוף גומרת לא נותר בה כוח והיא נותנת לעצמה לצנוח אל רצפת הבטון המלוכלכת, ספק נתמכת בידה בצד המכונית. אני עומד מעליה ומסתכל בגופה שעוד מתקפל בעוויתות של עונג. תמיד אלה השקטים שמפתיעים אותך, אלה שלכאורה יש להם הכל אבל מרגישים הכי בנוח כשמישהו מוריד אותם לברכיים על רצפה מטונפת בחניון בלילה.

אני מושיט את ידי ומושך אותה למעלה. יש לה חוב פתוח, והיא תשלם אותו עם השקדים שלה בנסיעה הביתה, לפני שתתקלח אצלי ואחזיר אותה אל האור והחיוכים שמחכים לה בצד השני.

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י