פנייך משתקפות במראה שעל הקיר ואני לומד אותן. את לרוב שקטה, למעט כמה גניחות קטנות פה ושם, אבל שפתך העליונה תמיד מתעקלת כשאת קרובה לגמירה. אני מאיץ את הקצב מאחוריך ועד מהרה את עוצמת את עיניך ושוקעת ברעד לא-רצוני חזק ואני עוצר, נותן לסערה לחלוף לפני שאני נשלף מתוכך ושנינו קורסים אל תוך הסדינים.
כשהנשימות שלנו מסדירות את עצמן את מסרקת את השיער שלך באצבעותיך, קמה מהמיטה ויוצאת מהחדר. כשאת חוזרת את מושכת אחרייך אותו, מבטו כבוש ברצפה; ומבטך שלך נודד אל שלי, כמו חתולה שמצאה חיה פצועה והביאה אותה אל אדונה, ורוצה לומר, תראה מה הבאתי לך. זה שלי. ועכשיו זה שלך. אף פעם אין טקסיות מיותרת. את משעינה אותו על המזרן בקצה המיטה. פעם היה מנסה עוד להפנות את ראשו ולחפש מפלט, אבל היד שלי הייתה מחזירה אותו למקומו, לוחצת עליו ומצמידה את לחיו למזרן. עם הזמן למד להפסיק להתנגד ולתת לך לצפות בפניו כשאני נצמד אליו מאחור וחודר אליו. אין צורך בהכנות. את דואגת לשמן אותו לפני, ואני ממילא כבר חלקלק מהמיצים שלך.
אתם לא תהיו הזוג הראשון שאילפתי, אך מעולם לא נתקלתי במישהי כמוך, שצמאה לראות את האקט. רובן יוצאות מהחדר. מעטות מביטות בי. את היחידה שמרוכזת כל-כולה בפניו, צדה אחר כל שביב של כאב, השפלה. מה את באמת מחפשת בו מעניין אבל גם אקדמי מדי בשבילי ברגעים האלה. יותר חשוב לי אם הוא מפשק את רגליו מספיק וכמה פי הטבעת שלו צר ונעים.
לפעמים אני מנסה לדמיין מה מתרחש אצלכם אחרי שאני עוזב. האם את מחבקת אותו ואומרת לו כמה את אוהבת אותו? האם את מתארת לו את האקט בעודו כורע בפניך ולשונו תחובה בתוכך, ונהנית לשחק ברסיסים שנותרו מהאגו הגברי המרוסק שלו? או שכשאני עוזב אתם מעמידים פנים שכלום לא קרה, ולמחרת את אורזת לו ארוחת צהריים לעבודה עם פתק קטן עם לבבות, והוא מנסה לאכול אותה ולשכוח מהמפלצת הסאדיסטית שיצאה ממך בלילה לפני?
יש מקומות שאני יודע לא לדרוך בהם. את יודעת שאני לא רחוק מפורקן. כלבות חסרות לב כמוך עושות לי את זה. את מתקרבת אליו עד שהוא מרגיש את הבל הפה שלך, כדי שלא תפספסי את הרגע ההוא שבו הוא יגע בתחתית והעולם יעצור מלכת.
