אנחנו נשב על הספסל בגינה הציבורית, ואני אסמן לך באצבעות, בדיוק כמו שאני עושה בבית, כששנינו לבד, כשאני רוצה שתביא לי את הסטרפאון.
אתה תסתכל עלי ולא תבין. כאן? עכשיו? בפארק? זו בכל זאת שעת ערב, אבל מישהו עוד יכול לעבור.
אני אחווה שוב, ואתה תניד בראשך. בסופו של דבר תבין, ותניד בראשך. לא הפעם, תגיד. זה יותר מדי. יש לי חברים. יש לי עבודה. זה מוגזם. אנשים נורמלים לא עושים דברים כאלה. זה בכלל לא חוקי, שתדעי לך.
אני אהנהן. אני מבינה אותך. באמת. אני כמעט אנשום לרווחה, למענך. ואז אקום ואלך ואשאיר אותך שם, באמצע המשפט.
אתה תתקשר אלי, ותשלח מיסרונים. תחילה תכחיש, תעמיד פנים שלא אמרנו כלום. אז תכעס, ותאשים. כשלא אענה לך, תעלם לזמן מה, ואני אהיה עצובה, כי אני אדע שגם אתה עצוב. ואז, משום מקום, תשלח לי מסרון אחד, קטן, ואחריו עוד אחד, ותתמקח. אולי באוטו, בלילה, בחניון נטוש? אולי בצפון, ליד נחל, היכן שאין אף אחד? ואני רק אשלח לך מילה אחת בחזרה בכל פעם.
לא.
אולי זה יקח ימים, אולי שבועות. אני לא אספור. אני לא מתחשבנת. אולי זה יהיה בבוקר, אולי זה יהיה בצהריים, כשתגיע ממך ההודעה לה אצפה. אני רק אחייך חיוך קטן לעצמי.
יותר מאוחר, בלילה, תעמוד רכון על הספסל לאור הירח במכנסיים מופשלים, ואני אחדור אליך ואפמפם, ממש כאילו אנחנו בחדר השינה שלי. אני רק אצטער שאתה פונה הרחק ממני, ושאני לא יכולה לראות את ההבעה שעל פניך בשעה שהזוג הצעיר חולף על פנינו.