"אני חושבת שמתחשק לי לתת לך סטירה," היא אמרה, תוך כדי שרכנה מעל הצלחת שלה ואכלה מהסלט.
הלעיסות שלי הואטו. בחנתי אותה בדאגה קלה. "מה?"
"משהו בך יושב כך מולי, מביט בקערה שלך, מדגדג אצלי איזה משהו."
"עשיתי משהו?" שאלתי בהיסוס, חושש מהתשובה.
"לא. זה לא באמת קשור אליך, רק מתחשק לי."
"אוקי," אמרתי לאט, והתכוננתי לשוב וללעוס, אך היא הבהירה לי שיש לה תוכניות אחרות. "תבלע," אמרה.
שוב עצרתי והתבוננתי בה. היא הייתה רצינית. היה לה את הפרצוף הזה שעטתה כשידעה שהיא הולכת להשיג משהו. זה היה יום ארוך, ולא היה לי כוח. חשבתי על מה יקרה אם אומר לא. לעסתי לאט ובלעתי את המנה בקושי רב.
"אני הולכת לתת לך סטירה עכשיו. אתה מוכן?" שאלה. "אל תדאג, היא לא תהיה חזקה מדי. רק מספיק חזקה כדי שתרגיש מוקטן."
הנהנתי. היא רמזה לי לרכון אליה, ואז ידה התרוממה ונחתה בכוח על לחיי השמאלית. לא ידעתי האם לצפות לכאב, אך לא ציפיתי כלל לצליל החד שליווה אותה. חשתי את הלחי מאדימה.
"זה היה נחמד," היא אמרה. "נהנית?"
"לא," אמרתי בקצרה.
"זה כאב?"
"לא כל כך."
"עומד לך?"
הרגשתי את עצמי מאדים עוד יותר. "כן."
"נהדר," היא ענתה, ושבה לאכול, כאילו כלום לא קרה. "יותר מאוחר, בערב, כשאני אחדור אליך, אתה תתאר לי בפירוט איך זה מרגיש לקבל עוד אחת כזו בדיוק כשאתה גומר."