אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ceci n'est pas une blog

לפני שנה. 17 באוק׳ 2020, 15:06

היא גהרה מעלי, הולמת בי עם הסטרפאון ומעודדת אותי לגנוח, לבקש ממנה עוד. אחר כך, כששנינו שכבנו זה לצד זה, מנסים לאזן במעט את נשימותינו הכבדות, היא ניגבה את הזרע מבטני באצבעה והגישה לי אותה אל הפה.

חבל שאת לא יכולה לגמור ככה, אמרתי לה. אבל אני גומרת, היא תיקנה אותי. לא, הסברתי לה, התכוונתי ככה. עם זרע. חבל שהסטרפאון שלך עשוי מפלסטיק, וכשאת גומרת הוא לא פולט זרע, כמו זין אמיתי, עמוק לתוכי. זרע כזה שאומר, התחת הזה שלי; שמסמן את הטריטוריה שלו, כמו שזכר אלפא מסמן טריטוריה. שמקבע את המעמד שלי בהיררכיה המינית בינינו. זרע שממלא אותי בחמימות ונוזל אחר כך ומטפטף מפי הטבעת.  סימון לשאת איתי לכל מקום. סוג של קולר, אבל בלי כל התיאטרליות המשעממת של בדסמ. סימון שמזכיר לי איך פישקת את רגליי לרוחב, גהרת מעלי ופערת אותי. כזה זרע.

היא חשבה לרגע. "אני לא יכולה לעשות את זה," אמרה. "אבל יובל יכול. אני אשכנע אותו. תרצה שבפעם הבאה הוא יחליף אותי? אני אלטף לך את הראש ואחזיק אותך, ואתה תסתכל עמוק אל תוך עיני בשעה שהוא נוהם וננעץ עמוק בתוכך וממלא אותך?"

היא נתנה לשאלה לשקוע, ושנינו נותרנו שכובים על גבינו זמן מה לפני שעניתי.

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י