הסתובבנו בגלריה בשקט המעונב שמאפיין אנשים שיש להם יותר מדי זמן פנוי ופחות מדי מה לעשות איתו. זרועה הייתה נעולה בשלי והיא נצמדה אלי, פרט לרגעים בהם ניגש אליה מישהו מהנוכחים וביקש לתת לה מחמאה או לומר שהוא מעריץ. יכולתי לחוש במבטים שלהם נעוצים בנו, כשחשבו שאני לא מסתכל. רציתי שהערב יסתיים, או לפחות שהשבר הסורי-אפריקאי יחליט שזה הזמן לקבור אותנו ולהעלים את המאורע הזה מקו-הזמן הנוכחי; אך בכל פעם שהרמתי את המבט, היה ברור לי שהתצלומים האמנותיים הגדולים שהיו תלויים על הקירות לא הולכים לשום מקום.
"אתה זוכר את זו?" היא רכנה ולחשה לי באוזן. עיוויתי את פני. זכרתי את התצלום, אך מנקודת מבט אחרת. זכרתי אותה, את השמלה הצמודה שלבשה שהבליטה את החזה שלה, את החיוך המקסים שגרם לי ליפול ברשתה לפני שנתיים, כמו גם את רגליי השעונות על כתפיה ואת התחושה של איבר הפלסטיק שמנסר בתוכי. לא זכרתי כלל את המבע שהיה נסוך על פני, תערובת של עונג וייסורים, שצילמה בזמן האקט, משום שלא ראיתי אותו אף פעם, עד היום. מתחת לתצלום התנוססה כותרת סתומה.
היו לה מודלים רבים, והם היו פזורים בתנוחות שונות ברחבי הגלריה. היא ידעה להלך על הקו הדק בין פורנוגרפיה לאמנות. אחרי התערוכה האחרונה שלה לפני שנה היא הפכה לצלמת מבוקשת של מיניות האדם, ושנינו התרגלנו מהר מאד לשתות יינות בוטיק ולאכול גבינות עבשות. לא חשבתי שהיא תצליח לשכנע אותי אי פעם להופיע באחת היצירות שלה. אחרי שיחה קצרה עם מנהל קרן גידור, היא עצרה אותי ליד תמונה אחרת.
"ואת זו? זוכר?" ידעתי שהיא בכוונה מובילה אותי במסלול דטרמיניסטי שתוכנן במיוחד עבורי. בלעתי את הרוק. הופעתי שם, עירום, על שש, ומאחורי הוא עמד, גבוה, תמיר ושרירי. ידיו אחזו במותניי ואגנו היה צמוד אלי. נזכרתי בתחושה שלו בתוכי - חם, ממלא, יותר חלק ופחות כואב ממה שציפיתי. הוא התנשא מעלי בתצלום, כאל יווני שבמקרה החליט להשתעשע עם אחד הצעצועים שלו, ואני, לעומתו, הייתי מובס. היא הייתה פרפקציוניסטית וזכרתי כמה מוזר זה הרגיש: להיות כך פעור, מפושק וחשוף מול שניהם, בשעה שהיא חילקה הוראות ודיברה על עדשות ומוקדים אופטיים.
"אתה יודע," אמרה בשקט ובקריצה, וידה רפרפה על ישבני כשאיש לא התבונן, "התקשרתי אליו יותר מוקדם היום. הוא הזמין אותנו אליו הביתה הערב, כדי לחגוג. אתה תודה לי אחר כך שבחרתי בשבילך את הפלאג הגדול יותר מוקדם היום."