סביב הלב שלי יש חומות גבוהה ברבים לא חומה אחת כמה .הוא מוגן לחלוטין (לפחות עד כמה שאפשר מפגיעה ) אלו חומות מתוחכמות מתוכננות בחוכמה כמו סמארטוול: הן מזהות את האובייקט שיכול לפגוע וחוסמות כל פגיעה כלומר הן לא נפתחות אפילו מילימטר. ובדרך כלל האובייקט הזה הוא גבר.
כבר כתבתי פעם שהלוואי שהייתי נמשכת לנשים זה היה פותר לי המון בעיות. אבל אני לא. לא נמשכת לנשים רק לגברים בעדיפות לגדולים שיכולים לעטוף אותי ולגרום לי לחוש קטנה.
אז יש לי חומות גבוהות סביב הלב.
לעומת זאת כמעט ואין לי שום עכבות סביב הגוף שלי. אני אוהבת אותו שמחה בו (תמיד אפשר חמש קילו פחות אבל זה לא בוער בעצמותי) נכונה לחוות איתו כמעט כל דבר הוא לשימושי ואני לומדת אותו כל יום מחדש.
וזה יוצר דיסוננס.
מצד אחד חומות, מצד שני אין עכבות. ותמיד הגוף הולך ראשון אבל הלב לא מצטרף אליו ואז זה נעצר. ולא מתקדם. ובדרך כלל עוד חומה קמה.
היום אני יותר זהירה. יש לי כמה ניסיונות באמתחתי ואני נזהרת יותר. שומרת יותר. לא ממהרת יותר. לפעמים זה הולך לפעמים לא.
זה הפתיח לתשובה לשאלה שלך.
בנטייה הראשונה הפזיזה שלי היא להגיד :הכל. אבל זה כמובן לא נכון וזה הגוף מדבר ולא הלב. כי במבחן המציאות זה לא יעמוד. אני אחסום אותך. וזה יגמר. כי אמרת שזה יהיה מחייב.
ויש בינינו את הקליק הזה -זה שמרגישים שאפשר לסמוך עליו. וחומה אחת נפתחה ויהיה עצוב לי אם זה מה שקורה בינינו לא ימשיך ויתפתח. מאוד עצוב.
אז במחשבה קצת יותר זהירה וכזאת שבאה יותר מהלב ואולי פחות מהמוח אני מוכנה
וכאן אני נעצרת .
לא יודעת למה אני מוכנה. לא יודעת למה להתחייב. זה עוד חדש לי ואני מלאה חששות . וכואב על זה .ממש כואב לי הלב יש לי מועקה . מועקה רצינית בלב .כזאת שבכלל לא רציתי. רציתי להיות שמחה וחייכנית מאושרת. ולא אני לא כי כואב לי.
כי איכזבתי אותך ואת עצמי. אבל אני לא מסוגלת. לא פתוחה מספיק לא בטוחה מספיק לשחרר.
לא הצלחתי להיות אמיצה.
שבת שלום.
