פנימה החוצה פנימה

בדרך כלל אני בן אדם שמח, יותר מפעם אחת אני מקבל מחמאות על חוש ההומור שלי ושכיח מאוד לראות בקירבתי אנשים מחזקים את הבטן שמא הם הולכם להתפוצץ מרוב צחוק.
אבל לפעמים, בעיקר בסופ"ש (לא יודע למה, אולי בגלל "סופשבוע רגוע" ?)
משתלטת עליי האפלה, ואני שוקע בדיכאון. לא כזה שמשאיר אותך במיטה (למרות שגם זה מגיע לפעמים) אבל אחד כזה שלאן שאתה לא הולך הוא יושב לך על הכתף, או יותר נכון על הלב.
דיכאון שכל כולו דבר אחד בלבד - הבדידות.
אני משחק כדורסל, עולה לג'אמפ, הכדור צולל פנימה, סוויש ו..... אין לי מי שתחבק אותי בלילה.
אני שומע איזה טראנס מקפיץ, הנה מגיע החלק הטוב ו.... אין לי למי להגיד לילה טוב.
אני יושב עם חברים בפאב, מריצים צחוקים, החיים טובים ו.... אין למי להתקשר לספר על מה שקרה לי היום.
אל תראו אותי ככה, אני לא מסכן. בחור מוכשר, עם ראש על הכתפיים, מודע לעצמו ולסביבה (יותר מידי נראה לי...). אבל, בלי אותה אחת שתשב לידי אבל קצת מלמטה, אני מרגיש כמו גבר מת מהלך.
אבל,
אל תראו אותי.... ככה?