פנימה החוצה פנימה

בטח את תקראי את זה, אבל לא איכפת לי.

כל כך כואב לי עכשיו. כאב חזק. בפנים. פשוט כואב. אין לי מספיק מילים לתאר.
היום בכיתי אחרי 4 שנים.

הרצון לא ללכת בתלם, האם זאת נאיביות?

השתחררתי, עשיתי פסיכומטרי, התבטלתי קצת בבית. צריך להחליט החלטות.

האם זה שאני רוצה לעשות משהו שונה, שאני לא רוצה להתגלגל עם החיים, זה בגלל שאני צעיר ונאיבי או שאני באמת יכול?

אני חושב על מה שצופן לי העתיד. לא יודע, אני פשוט לא מתרגש מזה. i'm not looking forward to it.

האפור משתלט על החיים. עדיף על השחור נראה לי. הרבה מחשבות יש לי בתקופה האחרונה.

אני לא יודע מה אני רוצה, אני עוד יותר לא יודע איפה לחפש.

כל כך הרבה אנשים חיים בתחושת החמצה, אני לא רוצה להיות עוד אחד מהם. אבל אני גם רוצה שיהיה לי כסף. אני אוהב את הנוחות.

אנשים,
אם אתם נמנים על חובבי הספורט בארץ שאוהבים לשזוף את עיניהם באיזה שידור חי מפעם לפעם, וגם לכם מפריעה האינפלציה המטורפת בכמות ערוצי הספורט שנוספה לאחרונה והפגיעה בצרכנים (היום חיפה - בית"ר רק לצופי יס ! ), אני אשמח אם תיכנסו לכתובת הבאה ופשוט תחתמו על העצומה שמופיעה באתר.

http://www.sport.urls.co.il

דרך אגב, זה לא אתר שלי או משהו בסגנון. יצא לי להיתקל בו במקרה בשיטוטי באינטרנט, פשוט אני מאוד מאוד תומך במאבק.
אני אשמח גם אם במידה ואתם חושבים כמוני ויש לכם בלוגים בעוד קהילות אז תפיצו את האתר גם שם כדי שזה יגיע לכמה שיותר אנשים.
חייבים לעצור את זה כשזה עוד בהתחלה.

יום נעים.

זה מה שניהיה ממני... פסיכוסוטה.

ולא, הפסיכו לא בא לייצג פסיכי (למרות שגם זה ממש מעבר לפינה) אלא משהו הרבה יותר גרוע - פסיכ.......ומטרי.

לא חשבתי שאני אי פעם אגיע למצב כזה, אבל בסופ"ש האחרון זה קרה. סשן פסיכומטרי.

בטח שואלים את עצמכם איך לעזאזל עושים דבר כזה.... (האמתי שאתם בטח שואלים את עצמכם אם אתם יכולים לתרום לי קצת חיים, אבל נגיד שדווקא איכפת לכם איך זה עובד... )

אז, פשוט מאוד! כל מה שצריך לעשות זה לבחון את השפחה היקרה שלכם במילים פסיכומטריות (רצוי כאלו שבן אנוש רגיל יחשוב שאתם עובדים עליו ואין באמת מילים כאלו) ועל כל תשובה לא נכונה (בדרך כלל היא תיהיה לא נכונה) אתם יכולים "לצ'פר" אותה כאוות נפשכם. אצלנו זה נגמר במספר לא מבוטל של סימנים כחולים + בכי קטן של תסכול משולב בכאב לקראת הסוף (הבכי היה שלה, לא שלי. את הבכי שלי אני שומר למבחן עצמו).

אתם באמת לא רוצים לדעת מה עשיתי עם הסטופר... (ואני לא אומר סתם, מצאתי לו שימושים לא פסיכומטריים בעליל).


בכל מקרה, עוד שבוע זה ה - Dday (איזו היסחפות, אה?) ומפלס הלחץ מטפס לו בעקביות ראויה לציון מידי יום ביומו. בטח שהציון הגבוה שאני צריך שנותן לי מרווח טעות של לא יותר מכ6% טעות לא מוסיף יותר מידי. אני בטוח שגם להתבכיין בבלוג לא מוסיף מי יודע כמה....

כמו שאמרתי, פסיכוסוטה.

הרבה זמן לא כתבתי,
לא יודע, לא היה חסר לי כל כך. אני מלא מבפנים (מי שלא יודע ממה, מוזמן להציץ בפרופיל).

בכל מקרה,
ישנה לאחרונה תופעה שמתפשטת ב"כלוב" באותו קצב שבו בגדים נפשטים בלשכת הנשיא (למי שלא הבין - זה קצב מהיר), מדובר בנדבך נוסף של תקשורת שנוסף להרבה זוגות בדסמים שלשניהם יש ניק כאן באתר - תקשורת על בלוגית.

הרבה פעמים יוצא לי לקרוא פוסטים של אנשים, שבן/בת זוגם גם גולש באתר, אשר מדברים על הדברים הכי אינטימיים שלהם ולפעמים אפילו נוגעים ישירות לפרטנר שלהם.

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, אני חלילה לא נגד שיתוף מלא במערכת יחסים, ממש לא. אבל לא ברורה לי התקשורת העקיפה הזאת, דרך הבלוג.
קשה לי להאמין שאותו בן אדם שכותב את הפסוט לא באמת מתייחס לעובדה שהבן זוג שלו יקרא את אותו פוסט.

האם מדובר בסוג של ביישנות? סוג חדש של חשיפה עצמית?

לא ברור לי....

נ.ב. - דן, במקרה וקראת את הפוסט הזה, אז לא, לא התכוונתי רק אליך.

המועד מתקרב, ואחרי תקופה לא קצרה של שירות (סדיר וגם קבע) אני בקרוב יוצא לחופשי.

עכשיו מתחילות המחשבות.
התחושה היא שיש איזו רשימה של "מטלות" שצריך לעשות אחרי השיחרור. כל אחד עושה מה שהוא בוחר, אבל הבחירה בעצם מוגבלת רק לאפשרויות מתוך הרשימה.
אפשר לעשות פסיכומטרי, לטייל, ללמוד (מי שהתקבל) או ללכת לעבוד.
מעטים לא בוחרים באחת האפשרויות הללו.

אני לא רוצה. זה לא מושך אותי.

אין לי כרגע שום דבר שכובל אותי למשהו כלשהו. לא למקום, לא לאנשים, לא לכלום.

התחושה שיש לי בפנים היא שאם יש זמן כלשהו שבו אני יכול להשקיע את כולי במה שבאמת אני רוצה, אז זה עכשיו.

אבל מה באמת אני רוצה?

אני יכול, בעזרת הידע שרכשתי בצבא, למצוא לעצמי עבודה לא רעה בתחום ההיי-טק, עם הכנסה טובה ואולי אפילו רכב.
אבל זה באמת מה שאני רוצה? להתחיל את המסלול הלא נגמר של שכיר כבר בגיל 22?
אני מפחד להילכד באפרוריות. (למרות שמהזווית של חייל משוחרר לפעמים האפרוריות הזאת נדמית כזוהר בוהק, קשה לא להתפתות לפיתויים).

לא קל, החופש הזה.....

נתחיל בעובדות : יום שבת בלילה. התחלנו בקצת רוק (לא המוזיקה, הנוזל). התקדמנו לשתן, הרבה שתן. תיבלנו בעוד קצת רוק. ובסוף עירבבנו. איזה בלאגן היה (כשהבסיס לכל המטעמים הללו הוא כמובן הפנים היפות שלה).
אח"כ המים נפתחו, כוונו בדיוק לטמפ' הנכונה. בשילוב של סבון ואהבה כל הגוף שלה נוקה מכף רגל ועד ראש.

יש משהו... מרומם הייתי אומר, באקט הזה. אני לא יודע אם אני מצליח לשים את האצבע על הנקודה המדויקת, אבל זה מן אקט שבא לומר - אני מלכלך. אני מנקה. אני מחליט.



שוב בילינו סופ"ש ביחד. היה כל כך כיף. היא עכשיו היא אפילו עוד יותר יפה מכשהכרנו, ואני חושב שאני יודע את הסיבה. עכשיו היא שלי.

נתחיל בעובדות : יום שבת בלילה. התחלנו בקצת רוק (לא המוזיקה, הנוזל). התקדמנו לשתן, הרבה שתן. תיבלנו בעוד קצת רוק. ובסוף עירבבנו. איזה בלאגן היה (כשהבסיס לכל המטעמים הללו הוא כמובן הפנים היפות שלה).
אח"כ המים נפתחו, כוונו בדיוק לטמפ' הנכונה. בשילוב של סבון ואהבה כל הגוף שלה נוקה מכף רגל ועד ראש.

יש משהו... מרומם הייתי אומר, באקט הזה. אני לא יודע אם אני מצליח לשים את האצבע על הנקודה המדויקת, אבל זה מן אקט שבא לומר - אני מלכלך. אני מנקה. אני מחליט.



שוב בילינו סופ"ש ביחד. היה כל כך כיף. היא עכשיו היא אפילו עוד יותר יפה מכשהכרנו, ואני חושב שאני יודע את הסיבה. עכשיו היא שלי.

אתם חושבים שלפטמה יכול להיגרם נזק קבוע אם מתעללים בה יותר מידי?

לא, כי בכל זאת, היא כל כך קטנה. בסה"כ טיפונת עור עם כלי דם ועצבים, ובשביל כזה גודל (או שמה נאמר קוטן) היא סופגת די הרבה.

אז היא לא יכולה ..... ליפול או משהו?

בכלל, חשבתי קצת על הנושא הזה. נראה לכם שהגוף שלנו מסוגל לספוג את כל זה?
כלומר, אני לא מתכוון לסשן פעם בחודש, אלא לאנשים שנמצאים במערכת יחסים שכזאת, שבשבילם הסאדו-מזוכיזם הוא שיגרה.
זה לא עושה נזק?

כאילו, זה כואב, זה עושה סימנים על העור. נראה לי שמישהו מנסה לרמוז לנו משהו.....

מה אתם חושבים, יש דברים במערכת יחסים שלא כדאי לספר? דברים שכדאי לשמור בבטן?

ואני כרגע פחות מתכוון ל... איך אני אקרא לזה? אירועים? (הכוונה שלי היא לדברים בסגנון של "אתמול הלכתי לפה, ואתמול זיינתי שם").

אני מתכוון יותר להאם יש רגשות[u] שלפעמים כדאי (למרות שאמא אומרת שאסור) לשמור עמוק בבטן.

כשאני והיקירה התחלנו, אמרנו שאנחנו ניהייה אמיתיים, שקופים. ובינתיים אנחנו באמת כאלה.

השאלה היא, האם יש פעמים שעדיף לשתוק?

אשמח לשמוע את דעתכם.