המועד מתקרב, ואחרי תקופה לא קצרה של שירות (סדיר וגם קבע) אני בקרוב יוצא לחופשי.
עכשיו מתחילות המחשבות.
התחושה היא שיש איזו רשימה של "מטלות" שצריך לעשות אחרי השיחרור. כל אחד עושה מה שהוא בוחר, אבל הבחירה בעצם מוגבלת רק לאפשרויות מתוך הרשימה.
אפשר לעשות פסיכומטרי, לטייל, ללמוד (מי שהתקבל) או ללכת לעבוד.
מעטים לא בוחרים באחת האפשרויות הללו.
אני לא רוצה. זה לא מושך אותי.
אין לי כרגע שום דבר שכובל אותי למשהו כלשהו. לא למקום, לא לאנשים, לא לכלום.
התחושה שיש לי בפנים היא שאם יש זמן כלשהו שבו אני יכול להשקיע את כולי במה שבאמת אני רוצה, אז זה עכשיו.
אבל מה באמת אני רוצה?
אני יכול, בעזרת הידע שרכשתי בצבא, למצוא לעצמי עבודה לא רעה בתחום ההיי-טק, עם הכנסה טובה ואולי אפילו רכב.
אבל זה באמת מה שאני רוצה? להתחיל את המסלול הלא נגמר של שכיר כבר בגיל 22?
אני מפחד להילכד באפרוריות. (למרות שמהזווית של חייל משוחרר לפעמים האפרוריות הזאת נדמית כזוהר בוהק, קשה לא להתפתות לפיתויים).
לא קל, החופש הזה.....
לפני 18 שנים. 10 באוגוסט 2006 בשעה 11:42