פנימה החוצה פנימה

"אל תנסה להיות מי שאתה לא"
מישהי חכמה (מאוד) אמרה לי את זה פעם.
חכמה? גאונה!
לאחרונה אני מתחיל לפקפק.
איפה עובר הגבול בין לא לנסות להיות מי שאני לא לבין להשתמש בזה בתור תירוץ לא להתמודד עם המכשולים שבדרך?
ואם אני לא אנסה את אותם דברים שאני לא, איך אני אדע מה אני כן?

אני מניח שהשורות הבאות בטח יגרמו לכם לגחך בבוז כלפיי, ממרום גילכם המבוגר (ממרום, עאלק....)
אבל אני מרגיש שהשעון שלי מתקתק. לא יודע לומר איזה שעון בדיוק אבל משהו שם מתקתק. וזה כבר קרוב לפיצוץ.
כי עכשיו אני צעיר, עם קרוב ל-0 מחוייבות. משוחרר.
כל כך הרבה אופציות פתוחות.
וכמעט את כולן אני פוסל "כי זה לא אני, ואני לא יכול להיות מי שאני לא".
אני לא רוצה להתעורר עוד 20 שנה עם משכורת מפוצצת (ותיהיו בטוחים שעוד 20 שנה המשכורת שלי תיהיה מפוצצת) אבל עם שק של חרטות בגודל של טנק.

מתי כבר אני אעיז? מתי אני אפסיק להתבייש/לחשבן/להסתתר?