בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

לילות לבנים

זמני לנצח.
לפני 13 שנים. 13 באפריל 2011 בשעה 19:24

פרידה:
זיכרון של מיתרי קול מטפטפים מדמעות "באני נראה אותך טוב אליי, אני אתגעגע לשמוע את הקול שלך". התחבקנו ובכינו בלי לדבר, כמות זמן שנראתה נצח, אולי זה היה חצי שעה אולי רבע שעה ואולי שעה.

גם ככה כל הקירות בבית הזה כבר בכו ודמעו במשך כל כך הרבה זמן. כל העציצים קמלו מעצב והכל נשבר, מאפרות מכשירי חשמל, כלי כתיבה ולבבות שעדיין מאוהבים.

פעם. זה היה כל כך מזמן, אולי בחיים אחרים, ביום שטוף שמש ישבנו על מדרגות בית הקפה וסיפרנו בדיחות, העיניים נצצו וכל חיבוק גרר איתו זרם חשמל שהיה יכול להשבית תחנת כוח.
האם אחרי כל תעתועי האהבה האלו התגברנו?
אני לא.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י