יומנו של מתלבט

לפני שלושה חודשים התחלתי עבודה חדשה (אני עובד בפרויקטים כך שזה משהו שקורה כל כמה חודשים). בעבודה הנוכחית פגשתי את חן, מנהלת כח האדם באתר בו אני עובד, בסוף שנות השלושים שמנמנה למעלה אך רזה למטה, כלומר ציצי ענק, תחת עסיסי שמסתיים ברגלי רקדנית מטורפות. היא גם באה עם רעמת תלתלים בצבע שטני וחיוך שלא יורד מהפנים. 

החלפנו חיוכים, ואני בהחלט פנטזתי עליה מרחוק, אך לא היה נראה שקורה שם משהו... עד לפני שבועיים.

לפני שבועיים היה כאן אירוע חגיגי לכבוד מעבר משלב הבניה של המתקן לשלב התפעול, היה קרטינג מעולה, נאומים, הרבה בלונים וכולם התלבשו יפה. חן, שלרוב לבושה במשהו פרקטי, התלבשה בשמלה חמודה בגובה הברך, גרביונים ונעלי עקב שהיה ברור שהיא לא רגילה לא לגובה העקב ולא לעובי הדקיק שלו.

לכרת ערב, בשעה שהמקום כבר התרוקן מאדם, הבלונים עפו ברוח והכל חזר למצבו הרגוע, עברתי ליד משרדה של חן. היא ישבה שרוע על הכיסא, רגלים מונפות על כיסא לידה וניסתה לעסות את כפות רגליה.

אני חושב שעמדתי שם לפחות שתי דקות בוהה בתשוקה בכפות רגליה היפיפיות נתונות בגריונים בצבע אדום עמוק, לפני שהיא שמה לב. החלפנו כמה מילים, דיברנו על המסיבה, שאלתי כדרך אגב אם היא לא רגילה לנעלי עקב. היא השיבה שבעבר הייתה הולכת הרבה, אך לאחרונה לא יצאה לה ואולי היא בחרה בנעלי עקב פחות מתאימות להיתקע איתן יום שלם של עבודה על הרגליים. 

בחצי צחוק אמרתי, שמישהו צריך לתת לה עיסוי טוב, כי לעסות לבד את כפות הרגלים זה לא ממש מעשי. 

היא השיבה שזה רעיון מעולה, אך היא כאן לבד... נראה שלרגע חלפה בה מחשבה שהיא למעשה לא לבד, היה רגע של מבט וחיוך שהפך למובכה שנמרחה על פניה. ניצלתי את הרגע כדי לתפוס את רגליה, להניף אותן, להתישב ולהניח אותן על בירכי.

מיד התחלתי לעסות חזק את רגליה, היה ברור שהיא מובכת להחריד ועוד שניה תעיף אותי... אך המבט הזגוגי שעלה כמעט מיד אמר לי שזה לא הולך לקרות.

ישבנו כמעט עשר דקות, אני מעסה, והיא מנסה להמשיך בשיחת חולין, כאשר היה ברור לכל שהיא לא מצליחה להתרכז בדבר חוץ מאצבעותי שלשו את כפות רגליה.

לאחרונה אני אומנם סובל מבעיות זקפה, כפי שכתבתי לאחרונה בבלוג https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=91108&postid=1668733

אך אפילו זה לא יכל להעלם לחלוטין את תחילתה של הזקפה שהייתה לי, כאשר אין לי ספק שכפות רגליה חשו בזיקפתי שבלטה בתוך מכנסי.

לפתע היה רעש של מישהו ההולך במסדרון, והרגע החושני הזה התפוגג לו בשניה. דיברנו עוד דקה, אמנו לילה טוב, לחצנו יד במשך דקה ארוכה בהרבה ממה שמקובל. היא נעלה את נעליה תוך כדי לבט ישר לעיני שלא הפסיקו לעקוב בתשוקה אחר מעשיה.

אני חש שיש כאן התחלה של משהו....

אומנם כבר עברו שבועיים מאז וכלום לא קרה, אך המבטים שאנחנו מחלפים במסדרון מבטיחים לי שעוד יהיה לי מה לספר.