לפעמים העולם פשוט רע אליך...
אתה קם בבוקר לרעש מכונית הזבל חצי שעה לפני השעון המעורר.
אין קפה כי נגמר החלב.
הבוס צועק בלי סיבה וכל העולם נופל עליך בעבודה.
יש פקקים ואיזה אדיוט חתך אותך ושרט לך את האוטו (ואז ברח).
אמא מתקשרת להתלונן על... מה שאמהות מתלוננות עליו.
הטלפון נפל לך ונשבר המסך.
בקיצור, יום נורא!!!
ואז אנחנו נפגשים, את בחצאית אדומה עם נקודות לבנות וגרביונים עם ציור של פרפרים, יושבים על כוס קפה ואת מקשיבה בהבנה ובכנות ויודעת לחייך וללטף לי את היד בדיוק ברגע הנכון. אני מחמיא לך על נעלי העקב החדשות, את מחייכת ומסדרת את המחשוף, יודעת שאני לא מסוגל להסיט מבט. ידך מלטפת לי את הישבן ועולה מאטיות במעלה גב עד שאצבעותך מלטפות לי את הלחי. את חופנת את ראשי ומושכת אותו אליך לנשיקה, ממשיכה ודוחפת אותו בעדינות למטה עד שאני שוכב על ברכיך. את מרימה את מברשת השער ומנחיתה אותה בכוח על ישבני, שוב, ושוב, ושוב, ושוב.... מורידה את מיכנסי וממשיכה, עד שאני בוכה, בכי משוחרר, בכי של השלמה והכרת תודה.
תודה לך, את תמיד יודעת מה אני צריך.