בשנים האחרונות החלפתי מלאו החופן מקומות עבודה (לא כי אני גרוע ומפוטר תדיר, אלא כי כך זה אופי התחום בו בחרתי [תחום ניהול פורייקטים בתעשיה הכימית למקרה שתהיתם]), בכל מקום חדש אני צריך ללמוד להיכן אסור לי ללכת.
לא אסור כי זה מסוכן או סודי, אסור כי תמיד יש מקום בו יושבות הבחורות! בגדול בחורה ברוב המפעלים הכימים היא כנאת מדבר לאדם הצמא, כבתולת ים המציצה בין ים הצינורות והברזים שמאפיין מפעלים. אך מה שמפריע לי זה מה שנמצא בין הבחורה והמדרכה, הנעלים שלה.
הפטישים שלי באים והולכים, מעולם לא יכלתי לומר אני זה וזה וממש לא כך וכך. זה בא, זה הולך, לרוב מושפע מרמת החשיפה ומשך החשיפה, ובכל פעם שאני מחליף עבודה עולה בי שוב הצורך לרדת על בירכי ולסגוד לרגל נאה בנעל מגרה.
במפעל הנוכחי (כמעט חודש שאני כאן) יש מיגוון אפילו יותר מעניין מרוב המקומות. כל פעם שאני שוכח לאן אני הולך ומגיע לאזור המשרדים אני באמת חושש שמישהי תשים לב שאני לא מסתכל לאן אני הולך אלא תוקע את העניים בריצפה ומקווה לטוב.
אני באמת מקווה שבמהרה אלמד להיכן אסור לי ללכת!