אני קורא את הספר על אלברט שפאר - פושע מלחמה נאצי, ואחד הדברים שהבהב לי במוח, זה שהוא העריץ נאצי אחר על ש"הלך עד הסוף". מעניין שדווקא ההשוואה לחתיכת נאצי אחר בן כלב גמה לי להניח את הספר ולהרהר.
יש לי בעיה ללכת עד הסוף. בעבודה, באימונים, בצבא, בכל דבר.
אני טועם, אוהב את מה שאני טועם ואז מחליט שאוכל ממנו מדי פעם. לא כל יום, לא רק את זה, ככה מדי פעם.
מאיפה זה בא? אולי מזה שאבא שלי ז"ל אמר לי פעם את המשפט שלא צריך שום דבר יותר מדי.
איזה משפט. את תתאמן יותר מדי, אל תזיין יותר מדי, אל תאכל יותר מדי, אל תיהנה יותר מדי, תמיד תהיה מתון, תהיה במידה.
גם הבחורה הנאה מאד מהכלוב (סעי ותחזרי ונדבר על זה..) אמרה לי שצריך ללכת יותר עד הסוף, אחרת זה לא זה בבדסמ.
אני יכול לעשות סשן פעם בשבועיים ובין לבין סקס רגיל. אבל כשאני סשן, אני צריך סשן..
את הילדים שלי אגב אני מחנך אחרת: תתמחו, תשקיעו בדבר אחד הרבה זמן, תתמחו. כי אני יודע שזה לוקח אותך רחוק, ההתמחות. גם אני נעשיתי מומחה במשהו בעל כורחי, בעבודה שלי.
אבל תמיד ב 80% מאמץ, לא 100. למה לא 100? לא יודע.
האם ניתן לשנות את זה? האם אני רוצה להיות זה שיעשה 100%?