לפני 6 שנים. 30 בינואר 2018 בשעה 21:45
אֲנִי הָלַכְתִּי אָז
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי מְאֹד.
עַל פְּנֵי הָאָרֶץ צָחֲקוּ עִיִּים
וְרוּחַ בְּשָׁמַיִם אַדִּירִים.
אֲנִי הָלַכְתִּי אָז
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה.
עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה לִבְלְבוּ תְּהוֹמוֹת
וּרְאִי הַיָּם צִיֵּר לִי אֶת פָּנַי
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים.
הָלַכְתִּי וְהִגַּעְתִּי עַד דּוּמָה
וְאָז נִדְמֶה לִי כִּי מַתְחִיל דְּבַר מָה.
לאה גולדברג
וזה כאילו שבאותו יקום יכולים להתקיים גם העִיִּים וגם התְּהוֹמוֹת ומותר להגיע עד דּוּמָה, ולהיות (גם) שם יפה ונאהבת. ולחלום. ואפילו, להגשים. ולהתחיל. (ולגמור?)
עוד מעט. ניצוצות של קסם. חיים בזמן שאול. ביקום מקביל, אני מתרגשת כמו ילדה. ילדה של דוב.
חיות פרא. לפעמים לא בטוחה אם הדוב שומע את כל הניואנסים המורכבים שלי. אבל יש לו יכולת לדוב הזה. כשאני נאחזת בתוך החיבוק שלו. להגיד לי משפט שקולע בול. ואז אני מבינה שהוא שומע. בעיקר את הלב שלי. את הלב ואת הגוף. 
