התיקון

מי מפחד מהדוב הגדול. ואם הוא יבוא? שיבוא. ואם הוא יטרוף? שיטרוף. 

ולי יש דוב כזה גדול פראי ואני רק מחכה ששוב הוא יטרוף. 

(מאושרת. לקח לי המון זמן למצוא את המילה הזו, אולי כי תקופה כל כך ארוכה לא השתמשתי בה, שהיא יצאה מהלקסיקון שלי. זה באמת כל כך קל לך?)

אני יושבת בספריה. האצבעות שלי קרירות ואני משחילה אותן מתחת לחזיה ונוגעת בסימנים הבוערים (עדיין) שהענקת לי. כמה עונג מהול בכאב הזה. או ההיפך. 

האינסטינקט בתגובה לכאב הוא להרחיק או לברוח. אבל כשהשיניים שלך ננעצו בי אתמול החזקתי את הראש שלך חזק וצמוד אלי ונתתי לעצמי להיכנע לכאב הזה. בין האנקות שלי לחשתי לך: עוד, והגוף המפושק והבוער שלי אמר לך את כל השאר. ואיך אתה מצליח למצוא בתוך כל הפגמים את היופי. 

אתה, קוסם. עוד לא נחתתי. 

ואחרי הכל זה הרגיש כמו שלושים אורגזמות ברצף. 

החצאית הרחבה ובלתי תחתונים לא היו בראט טיזינג, זה פשוט היה הדרך שלי להגיד: דוב, שם בדיוק אני רוצה אותך. החולצה הדקה על אף החורף ובלי חזיה היו הדרך שלי להגיד: אתה רואה דוב, אלה שלך. 

וכשהיד שלך אי שם בתוכי ואני זולגת על הירכיים והגוף שלי מכווץ ומשוחרר בו זמנית והנשימה עמוקה ונעתקת, והאגן שלי דוחף אליך והידים שלי לופתות אותך כל כך חזק. נדמה לי שאתה כבר יודע מה כל זה אומר וממילא אני לא מצליחה למצוא מילים כדי להגיד. (ואולי בכלל לא צריך מילים)

ראש בינארי לב של חיית פרא. אתה. 

הכל אצלי כל כך רעוע, שדברים בנאליים מוציאים אותי משלוותי. כמו למשל, כשגבר אחד אומר לאשה אחת מאמי. נכון שזה מטופש? ואצלי זה מחשמל את המערכת ודופק את החיבורים. והראש שלי? מרחף או לא קיים. נרקומנית של תשומת לב אבודה. מזריקה את זה ישר לוריד. משחקת אותה זונה בשביל עוד ליטוף. 

לפעמים זה מרגיש שכל זה סרט. סרט לא משהו, אגב. שחקנית בינונית והתסריט די גרוע. זה די כואב בשביל סרט. 

מנסה לדייק את תחושת הריחוף הזו. כמו תסמונת של חוסר רגישות לכאב. ואז האדם הסובל ממנה יכול להיכוות ולהיפצע ולא להרגיש. אז ככה, אבל לא בדיוק. כאילו דברים לא באמת קורים לי ואז אני מסתכלת ומגלה שזה מדמם. שזה מפריש מוגלה. שאני בעצם צורחת פה מרוב כאב. ואף אחד לא שומע. שאני בוכה כבר יום שלם. ואף אחד לא רואה. 

אז לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני לא יציבה. סליחה, גם לדובים מותר לברוח. 

כִּיּוּל (או קליברציה) של כלי מדידה הוא פעולה המאפשרת הערכה של דיוק המדידה, וכוונון כלי המדידה כך שיהיה מדויק יותר. בניסוח מדעי, הכיול מאפשר להעריך את שגיאת המדידה.

 

 

כשהוא מדבר על כאב וארוטיקה, ואומר תני לי לכייל אותך (לא ציטוט מדויק, קפצו לי). אז אני יודעת שבחרתי טוב. ושכל שגיאות המדידה שיהיו, יהיו מענגות כמו המדידות עצמן (סוטה מי שקרא מציצות...). 

(לכייל. לפסל. לערסל. לכלב. לקלר)  

אתה מייצר בי שקט. אם הייתי צריכה לצייר אותו, זו היתה אולי מערה. לא מהסוג הקר והנוטף, חורף עכשיו. מהסוג שיש שם מדורה קטנה ולידה פיסת בד מרופטת ועליה אני מצונפת בעירום. גורה מפונקת. לא מפתיע שאני מדמיינת מערה בהקשר שלך. לפעמים זה יכול גם להיות ביתעלעץ. דובים יודעים לטפס על עצים? וביתעלעץ זה ילדי. עולם פנטסטי מקביל שקיים רק בין הקורות. או בין קירות הלב. לטפס ולעבור לעולם מקביל בו מותר לשחק ולהגיד מילים שיהדהדו בחללי הגוף זמן מה אחרי שנהגו.

אז אמרתי שקט. לא כי אתה בשקט. כי אתה מחכה לי ונותן לי להיות בשקט. שקט לא כדבר סטטי אלא כתנועה. ומתוך השקט הזה עשיתי מולך תרגיל בדיבור. להגיד-לך-במילים-את-מה-שפינטזתי-עליך-

היום-כל-אחד-והשדים-איתם-הוא-מתמודד.

נכתב מאוחר יותר; 

והאמת שזה לא ממש שקט. שקט נשמע יציב ובטוח מדי. וכן זה יציב ובטוח, אבל אל חלל המערה הזו נפלטים קולות המיה ונהמות וגרגורים ונשיכות ופנטזיות שנרקמות בלב ומטלטלות את הקרביים ומצוירות באלם על קירות המערה ואז מסמנים וי קטן ליד הציור כשמגשימים. 

כשבזמן שאני אמורה לאכול צהרים אני מדמיינת אותך הארדקור וגומרת בחדר במקום לאכול. אז בחישוב הקלורי אני במינוס, לא?

#מחשבות של אנורקסית לשעבר

#אנורקסיה זה לנצח

#במקום פורנו יש לי אתה

הריח של ג׳ין. ואתה.

כמיהה וגעגוע וזכרון תל אביב. 

וזה זורק אותי 20 שנה אחורה. זוכר, נצח?  זה שוב מדמם בי ויש לי תמונה של זה בראש, יום שישי, בדיוק כמו עכשיו. השארתי שם חתיכה מהלב. אולי הקוסם ימצא לי אותה.  

ואולי. אי אפשר בכלל להחלים מזה. רק ללמוד שיש כל מיני סוגים של אהבה. אהבה של בית ואהבה של כלוב. ואהבה של ים. ושל חוף.